המספר הראשון שלי! – יופי חנון!!

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:

הן תמיד היו מסביבי. בתקופת הלימודים, בדרכים, באירועים, באוטובוסים, בצבא, בקניון, בחוף הים, הן תמיד מסביבי, פשוט נמצאות שמה. אז למה אני בפועל לבד? אני לא חושב שאני פחות טוב מהבחור ההוא שיושב שמה מחובק עם החתיכה הז., לדעתי אני יותר יפה, חכם, מצחיק, חברמן, מתחשב. אז למה לו כן הולך? למה היא לא בוחרת בי?

בעבר תמיד הייתי נכנס להלם רק כאשר בחורה חתיכה הייתה מדברת איתי. המילים שיצאו לה מהפה היו בשבילי כמו מילות קודש שצריך לשנן אבל במקביל אני משותק בכל הגוף מעצם המחשבה על היצור הזה שעומד מולי. פה פתוח וריר נוטף לי מהפה – המקסימום שיכלתי לעשות. אבל עם מכוערות, הייתי מלך! כל אחת מתה עלי, ורוצה אותי. ואני רק נגעל אבל נשאר ידיד טוב.

אני, חייל צעיר, הייתי מסתכל על זוגות עם כאב חזק בלב, וכאילו מחכה לישועה, "אף אחד לא יכול לעזור לי? להסביר לי, למה לא הולך לי? מה אני עושה לא בסדר??? הרי אני לא פושע או אדם מסוכן? להפך…יש לי הרבה מה להציע. אז למה? למה לא הולך לי? למהההה?!!"

פתאום קפץ לי רעיון לראש: "אולי באינטרנט אמצא משהו שיוכל ללמד אותי משהו בעניין?"

ועם גלישות פה ושם איכשהו הגענו לאתר של מאפ"י. "מה מלמדים את זה?!" אבל אני לא פראייר, בוא נוריד את המדריך החינמי שלהם ונראה מה יש להם להציע. התחלתי פשוט לקרוא ולא יכולתי לעצור. הידיים לאט לאט התרוממו לפנים, והפה פעור! ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אבל עם יותר לכיוון הלבכות. "עכשיו הבנתי למה לא הולך לי! וואיי וואי כמה טעויות!! שטארק איפה היית לפני כן??!! "

אחרי הזעזוע והניעור הקשה שעברתי, החלטתי שאני הולך לעבור שינוי. אני לא מתכוון להישאר במקום! החלטתי שאני מתגבר על הפחד ויוצא להתחיל עם בנות ולישם את הכתוב. מקסימום לא יצא מזה כלום, אמרתי!. ואז זה התחיל: התחלתי לפתח שיחה עם בנות בדרכים ועם הזמן התחלתי יותר לדבר. כמובן שפחדתי מאוד, אבל אחרי הרגעים הראשונים ראיתי שזה לא כזה מפחיד כמו שחשבתי.

לימים מספר, כמו כל חייל חולה, נסעתי למרפאה צבאית, לנסות לסחוט כמה גימלים. התיישבתי בתור, ולידי נמצאת חיילת ממש חמודה! והסרטים בראש לא איחרו להגיע: "מה נגיד לה? עזוב אותך! לא יצא מזה כלום. נו מה אכפת לך. תגיד משו!…" ואז זה הגיע :"את מחכה הרבה בתור?" והיא: "כן, גם לך יש קצת זמן" ומכאן זה התחיל לשיחה ממש נחמדה וזורמת וראיתי שכיף לה איתי. לאחר הביקור רופא, המשכנו ביחד לתחנה המרכזית, וראיתי שהיא מנסה למשוך זמן וכאילו מחכה שאני אעשה משהו, אבל לא הבנתי מה אני צריך לעשות בדיוק, לימים הבנתי שזה "לקדם עיניינים!!"

נפרדנו לשלום, ונופפתי לה דרך החלון מהאוטובוס, אבל היא עם מבט כועס הפנתה את המבט, הרגשתי מצד אחד טוב אבל מצד שני גם רע – מה הייתי צריך לעשות?

במהירות האפשרית קראתי עוד קצת מהכתבות של שטארק והבנתי שלא משנה מה, אם השיחה הלכה, קח מספר בכל מקרה – אני פשוט מפגר!

לאחר כשבועיים שוב בתחנה עליתי לאוטובוס, ומולי אותה חיילת. כמה החלפות של מבטים, וזיהינו אחד את השני. לא יודע למה, הרי כבר הכרנו! שוב חזר אלי הפחד והתיישבתי כמה מושבים מאחוריה. די כבר עם המחשבות האלה: "לך אליה! קח טלפון! נותנים לך מלמעלה הזדמנות שניה!! נו!!" ועם צעדים איטיים וקול רועד אמרתי :"לפני שאת יורדת, תרשמי לי את המספר שלך." הושטתי לה את הפלאפון והיא רושמת עם חיוך, וגם צלצלה לעצמה כדי שיהיה לה את המספר שלי! כולי מבסוט. לאחר כמה רגעים היא ירדה ואני כזה "איזה גבר! שיחקת אותה!" הייתי כולי מאושר, שרציתי לצלם את המספר בגדול ולמסגר אותו בקיר אצלי בבית.

כמובן שהיום כשאני מסתכל לאחור אני מתחיל לצחוק. וכמובן שאני בכלל לא מזהה את עצמי אבל כן, ככה הייתי פעם. היום, אני לא מתרגש מפלאפון בכלל וגם כשבחורה לא נותנת אני פשוט אומר "לא צריך, הפסד שלך" הרי יש עוד מלא, לא?

ידעתי רק שאם זה מה שהגעתי אליו עם כח רצון ועם בחור חנון כמו יגאל שטארק, אז מה יהיה כשאגיע לקורס שלו.. נרשמתי!

חבל שהכרתי את שטראק רק בתקופת הצבא אבל טוב מאוחר מאשר אף פעם.

אבל באמת מגיעה לו תודה ולצוות מאפ"י ששינו לי ולרבים אחרים את החיים!

צחי.

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:
נהנית מהפוסט? שתף עם חבריך או השאר תגובה.
כדי לא לפספס את הפוסט הבא, הירשם לקבלת עדכונים במייל:
הכנס מייל לקבלת עדכונים:

1 Comment

  1. זה כלכך משנה?

    אני בן 17 ,מאוד נהנתי מהקריאה של הסיפור שלך! באמת! , ממש הזדהתי עם הסיטואציה עם הבחורה שפגשתה ולא הבנתה מה לא עשיתה בסדר , גם לי זה קרה הרבה פעמים ועכשיו תוך כדי קריאה של הסיפור שלך רצים לי בראש מקרים כאלה , שאני קולט ביעוס בעניים של הבחורה שמצפה מימני לעשות משהו , ועכשיו אני מקשר גם , שאולי זה מה שההיתי צריך לעשות.
    וקרה לי מצב של גם בהקשר של צבא, זה היה בצו ראשון הכרתי מישהי באוטובוס בבאר שבע מהתחנה מרכזית בדרך לשם, ומיזה ששאלתי את הנהג שיגיד לי מתי לרדת כי לא ידעתי איפה זה , יצא שדיברנו , אחרי שירדנו מהאוטובוס אני יזמתי את ההליכה ביחד ואת השיחה הראשונית , ובסוף יצא שבילינו את כל הצו ראשון ביחד , ובמצב איתה גם הרגשתי שהיא מצפה מימני לעשות משהו , אבל היא יזמה את זה ממיטב זיכרוני , ושוב אני מבין שגם במקרה ההוא זה מה שהיא ציפתה מימני לעשות ובגלל שלא עשיתי , היא עשתה .

    Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.