עבר מול הווה – הסיפור של Womanizer

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:

נכתב ע"י: Womanizer

"הסיפור הזה אמיתי. הוא התרחש במציאות. גברים יכחישו אותו, נשים יפקפקו בו. אבל אני מציג אותו כאן בפניכם, חשוף, פגיע ואמיתי להחריד. אני מבקש את סליחתכם מראש." – כך בחר ניל שטראוס, אחד מאומני הפיתוי הגדולים בעולם לפתוח את סיפרו "The Game" בו הוא מספר את סיפורו והיום הגיע תורי לספר את הסיפור שלי, איפה הייתי פעם, ואיפה אני היום כעשרה חודשים אחרי הקורס.

אז הסיפור הזה מתחיל בקיץ 2009, בערך לפני שנה וחצי. קצת לפני החופש הגדול של כיתה י"א, פגשתי את הבחורה ששינתה לי את החיים. באותו יום קיץ חם הלכתי עם חבר להסתובב בקניון כאשר על הדרך הוא אמר לי שאנחנו הולכים לפגוש כמה חברים שלו. נכנסנו לחנות בה חיכו לנו החברים ולנגד עיני עמדו שלושה בחורים חנונים להפחיד, אחד מהם עם תיק בית ספר גדול ובצדדיו שני בקבוקי מים שאותם שלף כל חמש דקות כדי לקחת לגימה, ולידם בחורה בלונדינית גבוהה, עם עיניים ירוקות וגוף לא רע בכלל. קצת אחרי זה, אותה הבחורה החליטה להזמין את כולנו אליה הביתה. החבר שאיתו באתי מיד קפץ ואמר שהוא אינו יכול להצטרף מכיוון שהוא חייב לחזור לביתו. ולמרות זאת, ההצעה של הבחורה עדיין נשארה כפי שהייתה. באותו הרגע לא ידעתי מה לעשות, לא רציתי להיות "נדחף", הרי מה לי ולה? היא בכלל ידידה של חבר שלי שכרגע אמר שהוא הולך, ומצד שני, מה יש לי להפסיד? אולי זאת הזדמנות חד פעמית שניתנה לי כדי לתקן את כל השנים האלה שלא היה לי בכלל קשר עם בנות? אם אני אסרב אני אפסיד אותה.

בבית הספר היסודי, הייתי ילד מאוד חברותי ולמרות שהביטחון העצמי שלי לא היה בשמיים הייתי במצב חברתי טוב. הייתי אחד משחקני הכדורגל הטובים של השכבה, הצטיינתי בלימודים ובספורט. והעתיד נראה ורוד יותר מאי פעם. אבל הבעיות החלו להגיע עם העלייה לחטיבה. נאלצתי לעזוב את החברים הישנים ולעבור לבית ספר אחר, בית ספר חדש. בבית הספר הזה, משום מה, לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה של בית הספר היסודי ונותרתי עם חבר אחד או שניים לאורך כל התקופה של החטיבה. אני זוכר אותי ואותם מסתובבים שעות ברחובות ומפתחים תאוריות כיצד להגדיל את המעגל החברתי שלנו ולמצוא עוד חברים. על בנות בכלל לא חלמנו לדבר. אני חושב שידענו באיזשהו מקום שהשלב הראשון בלהשיג חברה זה שיהיה לך הרבה חברים, בדיוק מה שהיה חסר לנו. את רוב הזמן בילינו בבית מול המחשב, משחקים איזה משחק מטומטם ברשת ומעבירים חודשים שלמים בצפייה מול המסך. אולי זה היה בעצם המפלט היחיד שלנו לתקשורת עם אנשים, תקשורת וירטואלית, הרי אין כמו לדבר בצ'אט עם עוד עשרות אנשים מכל רחבי העולם! ועוד בו זמנית לשחק משחק שבו אתה הורג מפלצות ומגלה את העולם הוירטואלי, עולם ענק שמכיל צורות נוף שונות, הרפתקאות מאתגרות ועוד הרבה.

אבל משהו היה חסר. החוסר החברתי הזה הביא אותנו למצב, שבשעות שלא שיחקנו במחשב בילינו במגרש כדורגל קטן בשכונה, מגרש אליו הגיעו ילדים שקטנים מאיתנו בשנתיים שלוש. אבל לנו זה לא שינה, סוף סוף זכינו למעמד החברתי שתמיד רצינו , סוף סוף זכינו להרגשה שכולם מסתובבים סביבנו, שואלים אותנו שאלות, מעריכים אותנו ורק מחכים שנבוא. ככה בילינו את שארית הזמן של החטיבה בתקווה שבתיכון, הכול הולך להשתנות – התחלה חדשה, אנשים חדשים, חיים חדשים. בתיכון אנחנו כבר לא נעשה את הטעויות של החטיבה, בתיכון נכיר ישר אנשים חדשים ונקשור קשרים. מה שנותר לנו זה רק לחכות לתחילת כיתה י'. וזה בדיוק מה שעשינו. חיכינו.

עם העלייה לתיכון, הכיתה שלנו התפרקה בחלקה הגדול והגיעו אנשים חדשים, בדיוק לפי מה שתכננו. פתאום מצאנו את עצמנו בכיתה עם בנות ברמה אחרת ממה שהכרנו עד עכשיו, אבל חוץ מלהסתכל עליהן מהצד לא עשינו הרבה. בסופו של דבר מצאנו את עצמנו באותה נקודה בה היינו לפני, אולי עם עוד חבר אחד או שניים חדשים. מסביבנו מתחילים לצוץ להם כל מיני זוגות, ופתאום הנושא המרכזי שעולה על סדר היום זה "בנות". עד עכשיו אולי הצלחנו להדחיק את הנושא הזה אבל בשלב הזה כבר לא היינו יכולים. החברים שמסביבי עיצבו את קו המחשבה שלי. בשיחות הפנימיות שלנו כל אחד זרק את התאוריות שלו לגביי מה צריך לקרות כדי להשיג בנות ובסופו של דבר הבנתי – פשוט צריך להיראות טוב. מי שנראה טוב, הולך לו עם בחורות. זה הרי מובן מאליו, כל הבחורות תמיד מדברות על הדוגמנים מהטלוויזיה ובכל הזדמנות שיש, הן מזכירות שהן היו מתחתנות איתם אילו רק היו יכולות. לפי זה התחלתי להבין שאולי אני לא נראה מספיק טוב, אחרת הייתי מצליח.

אני חייב להגיד שמאז ועד היום, אני דיי בררן בקשר לבחורות. זה לא שאף אחת לא רצתה אותי, היו בחורות שהתחילו איתי, אבל אף אחת מהן לא הייתה בחורה שאפשר להראות לחברים מבלי להתבייש. תמיד רציתי את הבחורות השוות של השכבה, את הבחורות שכולם מדברים עליהן, אבל ידעתי שאין לי שום סיכוי להשיג אותן, אף פעם לא השגתי בחורות ברמה הזאת וכנראה שאף פעם לא אשיג.

בשלב הזה חשבתי, שאולי פשוט צריך לחכות להזדמנות. יום אחד ההזדמנות תיפול עליי ויחד איתה, הבחורה הזאת שלה אני מחכה. חודשים ששום דבר כזה לא קרה. אבל אז לקראת סיום כיתה י"א, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות הזאת כמובן הייתה אותה בחורה בלונדינית עם עיניים ירוקות וגוף לא רע בכלל. להצעה שלה לבוא אליה הביתה, נעניתי בחיוב. כמה ימים לאחר מכן, קיבלתי אסמס ובו היא הזמינה אותי לבוא למסיבת בית שהיא מארגנת. באותו הרגע שמחתי מאוד ואמרתי תודה על כך שסוף סוף אני מקבל את ההזדמנות הגדולה שהולכת לשנות את חיי, אז באמת לא ידעתי עד כמה.

כמה דקות לאחר מכן, התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני אבוא. כמובן שבתור חבר נאמן, מיד הזמנתי את החבר הכי טוב שלי להצטרף אליי למסיבה שלה, רק כדי שהוא לא יישאר מאחור. הרי בסופו של דבר בזבזנו שנים כדי לנסות ולפצח את הנוסחה להגדיל את המעגל החברתי שלנו, ועכשיו כשיש הזדמנות כזאת, אני לא אזנח אותו.

למסיבה הזאת הגעתי במצב רוח הכי טוב שהייתי בו באותה תקופה. במהלך המסיבה יצא שאני והבלונדינית שלי מצאנו את עצמנו בצד מבודדים מכולם, מדברים על החיים שלנו, על הבעיות שלנו, הצרות שלנו. היא אפילו שיתפה אותי בבעיות שלה עם חבר שלה ובאותו הרגע הרגשתי שיש בינינו חיבור מצוין. הרגשתי שזאת בדיוק ההזדמנות שלה חיכיתי כל השנים האלה מאז החטיבה ושהדבר היחיד שמפריד ביני לבינה זה העובדה שיש לה חבר. אני בטוח שכל בוגר מאפי שמסתכל על מה שאני כותב עכשיו, צוחק ומבין שאני בכלל לא בכיוון שאני חושב שאני, אבל את זה לא ידעתי אז.

הימים חלפו והפכנו לידידים טובים, היא, החבר הכי טוב שלי ואני.
המזל שוב פעל לטובתי. זמן קצר לאחר מכן היא וחבר שלה נפרדו. הראשון שידע על כך הוא כמובן אני, שבא לנחם אותה וקיווה שעכשיו, אחרי שנשבר הקיר האחרון שהפריד בינינו, נוכל להיות ביחד.

באותו השלב, ניסיתי להבין אם היא רוצה אותי או לא. הבנתי שאני חייב לקדם עניינים, אבל לא ידעתי בדיוק איך. הראשון שבאתי להתייעץ איתו הוא כמובן החבר שלי שידע טוב מאוד על הכוונות שלי כלפיה. אבל הוא לא הבין יותר ממני ובעצמו לא כל כך ידע מה לעשות.
יום אחד הוא סיפר לי שהוא פרץ לאיזה מישהו מהכיתה שלנו לאימייל. באותו אימייל הוא גילה את הדבר הכי משפיל שגבר יכול לקבל , ניוזלטר מ- "המרכז לאמנות הפיתוי". באותו הרגע שנינו צחקנו והדבר הראשון שאמרנו לעצמנו זה "איזה מסכן, הוא חושב שזה מה שיעזור לו עם בנות". אנחנו הרי לא צריכים את השטויות האלה, אנחנו מספיק טובים עם בנות…לא?

כמה דקות לאחר מכן מצאנו את עצמנו באתר של מאפי, כאשר גילינו שבספר "סודות הפיתוי" קיים פרק מאוד מעניין שיכול לעזור בדיוק לי – "סודות הנשיקה הראשונה". זה הרי בדיוק מה שהייתי צריך כדי לכבוש את הבלונדינית שלי – החלטנו לקנות את הספר ביחד.
את הספר סיימתי לקרוא תוך שעות בודדות מהרגע שקיבלתי אותו מהדואר. אני לא אחד שאוהב לקרוא ספרים, אבל השוק שקיבלתי מהספר הזה היה פשוט חסר תקדים. פתאום הבנתי, שהקשר בין המציאות לבין מה שחשבתי שזאת המציאות הוא מקרי לגמרי. עם קריאת הספר, הבנתי שהסיכוי שלי לכבוש את הבלונדינית לא גדול במיוחד אבל עדיין קיוויתי שאולי אוכל לעשות את זה באמצעות הידע החדש שקיבלתי. העובדה היחידה שבזכותה חשבתי שיש לי סיכוי, היא שעדיין אף פעם לא חשפתי את "הג'וקר", אף פעם לא אמרתי לה שאני רוצה אותה, או שאני מאוהב בה.

עוד באותו השבוע, התחלתי להשתמש בטכניקות שלמדתי בספר על אותה הבחורה, אבל הטכניקה שהביאה אל נקודת המפנה הייתה "קרוב-רחוק". באחת מהיציאות שלנו החלטתי לנסות ולראות כמה חזק יכול להיות ה- "קרוב-רחוק" שבשבילו מוקדש פרק שלם. באותו היום עשיתי לה "רחוק" כל כך חזק שהיא פשוט עזבה באמצע. חבר שלי שקנה איתי את הספר והספיק לקרוא אותו, החליט שהוא רוצה לפייס בינינו והודיע לה שאני פשוט רוצה אותה מאוד ושכל ההתנהגות שלי נובעת מתוך זה.
בנוסף לזה שהבנתי שאיבדתי כל סיכוי, גם גיליתי בעקיפין שאותו חבר רוצה אותה לא פחות ממני, ולמרות שהוא ידע כל הזמן כמה שאני רוצה אותה, הוא החליט גם לנסות את מזלו.

זמן קצר לאחר מכן כבר הפכנו ליריבים, החבר הכי טוב שלי שהבאתי למסיבה שלה רק כדי שלא יישאר לבד, פתאום מתחרה איתי על אותה הבחורה בקרב של ראש בראש שמנצח כנראה שלא יהיה בו.
בשבועות הבאים הבחורה הזאת נתנה לנו שיעור ב- "קרוב-רחוק". ולא מדובר בעוד סתם פרק תאורטי בספר שכתוב שחור על גבי לבן, אלא ביצוע חסר תקדים בשטח! "קרוב-רחוק" – ככה תפרידי בין שני חברים טובים תוך מספר שבועות.
עכשיו שאני כותב את זה ומסתכל אחורה, אני מבין שהיה לנו עסק עם אומנית פיתוי מהשורה הראשונה. שני בחורים ממוצעים מתוסכלים (AFC's) שעוד מלכתחילה לא היה להם שום סיכוי עם אותה הבחורה מהווים בשבילה סתם עוד ריגוש זול כדי שתוכל להוכיח לעצמה עד כמה היא מסוגלת למתוח את החבל. אבל השיא עוד לפנינו.

הקשר ביני לבינו התנתק כמעט לגמרי. הפעמים היחידות שפגשתי אותו היו במפגשים המשותפים שלנו איתה ועם החברים המשותפים. יום אחד קיבלתי ממנה אסמס שבו היא שאלה אם בא לי לשחק סנוקר בערב. כמובן שנענתי בחיוב. את אותו האסמס בדיוק קיבל גם חבר שלי וגם עוד בחור שעדיין לא נכנס לתמונה מבחינתנו.

אני, החבר והבלונדינית הלא כל כך טיפשה, הגענו לסנוקר לעוד בילוי שגרתי מבאס שטעון בהרבה אנרגיות שליליות וכעסים. תכנון הזמנים היה מדויק, חצי שעה לאחר מכן הגיע "באופן מקרי" בחור נוסף מהשכבה שלנו שהיו לנו איתו קשרי ידידות. כששאלנו אותו אם הגיע במקרה, הוא התחמק. הבלונדינית קיבלה אותו בחיבוק ידידותי והתחלנו לשחק. כל מה שנשאר לה זה רק לחכות לרגע הנכון בו גם אני וגם החבר הטוב שלי נשב מספיק קרובים אליה כדי שחלילה לא נפספס את המופע. הרגע הזה הגיע והיא סימנה לאותו בחור לבוא אליה. הוא בא ונישק אותה נשיקה מטורפת. אני והחבר הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מאיפה זה נפל עלינו. הרגשנו כאילו אנחנו דמויות בתוך סרט. כמובן שבאותו הרגע חזרנו להיות חברים ואפילו יותר טובים מפעם. אולי מישהו אחר היה נשבר ומפסיק לתקשר עם בחורות במשך שנים, אבל בשבילנו זאת הייתה הנקודה בא קיבלנו את המוטיבציה לצאת ולהתחיל ליישם את התרגילים שבספר.

כבר באותו החודש נסענו לת"א במטרה לעשות את התרגילים. התחלנו בתרגיל הראשון – "שלום". כשקראנו אותו בספר זה נראה כמו משהו שטותי לגמרי, לא חשבנו שתהיה לנו בעיה מיוחדת לעשות אותו. יום שלם הסתובבנו ברחובות ת"א במטרה להגיד ל 20 בחורות "שלום". הצלחנו רק פעמיים.
אחרי כמה יציאות כאלה הצלחנו לשבור שיא ולהגיע ל- 7 פעמים "שלום" ביום אחד. בשבילנו זאת הייתה פריצת דרך, אבל יחד עם זאת, תסכול עמוק שאפילו דבר כזה מטופש אנחנו לא מצליחים לעשות. לא הבנו מה הפחד שעוצר אותנו אבל בכל פעם שניסינו, פשוט קפאנו במקום.

שלושה חודשים לאחר מכן חגגתי יומולדת 18. באופן מקרי בגיל הזה נפתח לי חסכון מהבר-מצווה. החלטתי שבתור מתנה אני קונה לעצמי את קורס "אמנות הפיתוי", משהו שאני חייב לעצמי. חייב לעצמי, כדי להבטיח שבחיים מקרה כמו הבלונדינית לא יחזור על עצמו. הדבר שהכי רציתי בעולם זה לקבל את הכוח להחזיר לה על מה שהיא עשתה לי. לקחתי את הכסף ושילמתי על הקורס. להורים אמרתי שאני הולך לפגוש חבר כל הסוף שבוע, ושכנראה אני לא אחזור הביתה.

בסוף ינואר 2010 הגעתי לשלב א'. נכנסתי לחדר ההמתנה בלי לדעת למה לצפות, הרגשתי אפס שבכלל באתי לעשות קורס בנושא כזה, פחדתי שמישהו שאני מכיר יראה אותי. פחדתי מהאנשים, חשבתי שאני אכנס לחדר ויהיו בו 40 מועמדים להשתתף בעונה הבאה של "היפה והחנון", ואני אף פעם לא הגדרתי את עצמי ככזה.

נכנסתי לכיתה וגיליתי שטעיתי לגמרי בכל מה שחשבתי. כבר אחרי היום הראשון של הקורס יצאתי לשטח בפעם הראשונה בחיים להתחיל עם בחורות, צוותתי לבחור בן 27 עם מראה מזרחי שנוגד כל סטראוטיפ של חנון. למרות שהכרתי אותו רק כמה שעות לפני זה, באותו היום הרגשתי שהוא אחד האנשים הכי קרובים אליי בחיים. אני מניח שלא כל יום רואים שני אנשים עם פער גילאים כזה גדול שהולכים ברחוב ומתחילים לדבר עם כל בחורה שנקלעת בדרכם. אחרי היציאה הזאת התקשיתי להירדם. הרגשתי שקיבלתי כוחות-על סודיים שמעטים יודעים על קיומם. בנוסף לזה, אף פעם לא האמנתי שאפשר סתם ככה להתחיל לדבר עם בחורות ברחוב ואפילו להינות מזה. באותו הרגע הבנתי, שאני אף פעם לא אצטרך יותר לחכות ל- "הזדמנות" שתיפול לי מהשמיים, כי מעכשיו יש לי את הכוח ליצור אותן בעצמי.
באותו היום החלטתי, שבקורס הזה אני משקיע. קיבלתי כאן את ההזדמנות להגיע למקומות שתמיד רציתי להגיע אליהם אבל אף פעם לא ידעתי איך.

אותו בחור בן 27, הפך להיות הווינג הקבוע שלי. עשיתי לעצמי הרגל שכל יום חמישי אני נוסע לת"א לתרגל איתו את החומר של הקורס במטרה להתקדם ולהגיע הכי רחוק שאפשר. כמה ימים לאחר מכן יצאנו לתרגל שוב ותוך כדי התרגול הגענו לחוף הים בת"א. דיי במקרה, הוא הסתכל עליי ואמר לי "סתכל לשם", והצביע על כל הבחורות שמשתזפות בתחילת פברואר כאילו זה אמצע הקיץ. מיד אמרתי לו "לא לא…מה, נרד לשם. להתחיל עם כולן?". כמה דקות אחרי זה, מצאנו את עצמנו ניגשים לכל הבחורות בחוף. הגברים שהיו מסביבנו הסתכלו עלינו ולא הבינו מאיפה יש לנו את האומץ והחוצפה לעבור אחת אחת ולהתחיל איתה. באותו הרגע הבנתי כמה כוח הקורס הזה נתן לי, שרק שבוע לפני לא היה קיים אצלי. כמה דקות לאחר מכן עלינו חזרה לרחוב, הוא עצר אותי ואמר לי משפט שאני זוכר עד הרגע הזה – "תדע לך שאני מקנא בך. אם הייתי עושה את הקורס בגיל שלך, אולי החיים שלי היום היו נראים אחרת".

קצת אחרי זה הגיעו תרגולי השטח, כשנתנו לי לבחור עם איזה מדריך אני רוצה לעשות אותם. אינטואיציה כלשהי אמרה לי לבחור בשם "דודי ארבלי". כנראה שזאת הייתה אחת ההחלטות הכי טובות וחשובות שעשיתי מאז הקורס. בתרגולים האלה עשיתי דברים מטורפים שבחיים לא חשבתי שאני אעשה, התרגיל של ללכת ברחוב ולהגיד לבחורות "שלום" כבר הפך להיות בדיחה. בסיום סדרת התרגולים, דודי החליט לקחת את כולנו לשיחה ולהבהיר לנו שהוא מצפה מאיתנו להשתמש בכוח שקיבלנו בתבונה, ולא כדי לפגוע באנשים, With great power comes great responsibility, הוא אמר, וזה מתוך סרט מוכר בשם "ספיידרמן". אחרי השיחה הזאת, התכניות שלי להחזיר לבלונדינית על מה שהיא עשתה לי, השתנו במקצת.

מיד לאחר מכן, אני והחבר בן ה- 27 מהקורס, החלטנו לעשות את תרגיל המעבר לשלב ב' של הקורס – 60\30 הוא נקרא. הוותיקים שבינינו בוודאי זוכרים, שבתכנית הלימוד הישנה קריטריון המעבר לשלב ב' היה השלמת התרגיל הזה. כשיצאתי לעשות אותו, הפחד חזר להופיע וכמעט שיתק אותי לגמרי, אני לא זוכר מתי לפני הקורס התמודדתי עם פחדים כל כך חזקים. מטרת התרגיל: לגשת ל 30 בחורות ברחוב ולבקש את מספר הטלפון שלהן, וכל זה תוך 60 דקות. הסטופר התחיל לפעול והזמן פעל לרעתי. בחצי השעה הראשונה בקושי וניגשתי, רק לאחר מכן התחלתי לתפוס יוזמה ולגשת. רק חניך של מאפי יכול למצוא את עצמו רץ ב 3 בלילה באמצע רחוב דיזנגוף בת"א במטרה לגשת לעוד 2 בחורות בתוך 3 הדקות שנותרו לתום הזמן. אחרי שסיימתי בהצלחה את התרגיל, שוב לא האמנתי. בחיים לא היה לי את האומץ לבקש מספר מבחורה, והיום, בתוך שעה אחת בלבד ביקשתי מספר טלפון מ- 30 בחורות שונות. באותו רגע הרגשתי, שאני יכול הכול.

אבל האכזבה לא איחרה להגיע, מיד אחר כך אותו ווינג בן 27 נכנס לקשר עם בחורה ועזב את התחום. בשלושת החודשים הבאים, חיפשתי ווינג חדש להתקדם איתו. נפגשתי עם עשרות אנשים מהקהילה, נפגשתי עם אנשים שעברו את הקורס לפני שנים, נפגשתי עם "מפורסמי הפורום" דאז, אבל בשטח אף אחד לא הרשים. זמן קצר אחרי זה, גיליתי שהמכנה המשותף של כולם הוא שאף אחד מהם לא עבד על פי ההוראות שהוא קיבל בקורס. חלקם הוסטו מהמסלול על ידי שיטות של חברות מתחרות וחלקם האחר החליט שמשוב חיובי זה רק בגדר המלצה.

חוק Womanizer מספר 1 – משוב חיובי חובה אחרי כל תרגול בכדי להתקדם. לא עשית משוב, לא עשית תרגול.
קשה היה למצוא שותף רציני שלא מעגל פינות ומגיע לתרגל באופן קבוע. לעיתים היה נדמה לי שאי מציאת שותף, זאת הסיבה שתשבור אותי ותגרום לי להפסיק להתקדם. באחד מהתרגולים קבעתי לצאת עם בחור בן 32 שעשה את הקורס כשנתיים לפניי, שפה משותפת לא הייתה לי איתו, הרגשתי שאני הולך עם אבא ללמוד איך להתחיל עם בחורות. תרגול אחד לאחר מכן, הוא החליט להביא גם חבר שלו, בן 24.
אני והחבר התחלנו לצאת ולתרגל באופן קבוע, זאת הפעם הראשונה שראיתי בנאדם כל כך רציני בתרגולים, למדתי ממנו המון. הוא עשה את הקורס כחצי שנה לפניי, היה לו ניסיון באיך לבנות תרגול, ובאיך לכתוב משובים בצורה איכותית. עד אז המשובים שלי היו לא אפקטיביים ולא איכותיים, אבל אחרי שיעור קטן ממנו, התחלתי לכתוב משובים מצויינים שרק מינפו אותי קדימה. מתרגול לתרגול הרגשתי שאני לומד ומתקדם בצורה חסרת תקדים, מחודש לחודש הרגשתי שיפור בקנה מידה שלא הכרתי עד כה. ככה תרגלנו במשך 4 חודשים בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע. במהלך התרגולים התחלתי לראות תוצאות ממשיות, בהתחלה זה היה רק לקחת פייסבוק ואחר כך מספרי טלפון, למרות שלרובם בכלל לא התקשרתי.


חוק Womanizer מספר 2 –
תרגלו לפחות פעמיים בשבוע במשך 3-4 חודשים. הרבה בוגרים מורחים את תקופת התרגול שלהם על פני שנה ויותר, במקום לבצע אותה באופן רציני ומרוכז. ברוב המקרים שראיתי, זה מביא לכישלון, מהרבה סיבות.
התחלתי לשלוט בכל מה שקשור להכרות. לפעמים חשבתי שאני לקראת סוף התהליך, אבל ככל שהזמן עבר התחלתי להבין שלמרות שאני מתקדם אני מבין פחות ופחות. פתאום התחלתי לצאת לדייטים, שם גיליתי שמדובר בזירה שונה לגמרי – חוקים חדשים, פחדים חדשים. פתאום הופיע שוב הפחד המוכר של לקדם עניינים. אם לפני זה הוא בא בצורה של לגשת או לבקש מספר, עכשיו הוא מופיע בצורת הנשיקה. הרגשתי שאני דורך במקום ומתחיל להיות תקוע. 5 חודשים לאחר שעשיתי את הקורס הראשוני, החלטתי לעשות רענון של שלב א'.
ברענון, דודי הכניס לי שוב מוטיבציה בשיחות איתו. כבר באותו היום יצאתי עם חבר ואמרתי לעצמי שהיום אני שובר את הפחד לנשק. באותו היום סגרתי נשיקה עם מישהי ברחוב 5 דקות אחרי שניגשתי אליה. כמה שבועות לאחר מכן, זה קרה שוב עם מישהי אחרת. לחשוב שפעם, 5 חודשים קודם לכן, אפילו "שלום" לא הצלחתי להגיד.

בשיחה עם דודי, הוא המליץ לי למרות התרגולים שעשיתי, לעשות את "המקבצים", תוכנית אימונים חדשה שמאפי פיתחו. אחרי שהיא יצאה, כבר לא היה צורך בללמוד איך לתכנן את התרגולים ולשבור את הראש על תכנון זמנים בתרגול – הכול כבר היה מובנה. את המקבצים במלואם, סיימתי תוך חודש וחצי. ולמרות שהם יצאו כ- 3 חודשים לפני שהתחלתי אותם, נכנסתי לרשימת חמשת הראשונים שהצליחו לסיים אותם במלואם.

ולמרות כל התרגולים, עדיין הרגשתי מלאכותי. עדיין הרגשתי, שאני רחוק מאיפה שאני רוצה באמת להיות. כ-7 חודשים אחרי הקורס, רומן, המליץ לי להפסיק לתרגל באופן מוחלט. בחודשיים הבאים, נכנסתי לתקופת דאון, בתקופה הזאת הרגשתי שאני נבנה מחדש. אחרי החודשיים האלה, הפסקתי לחשוב על הכלים ועל כל מה שלימדו בקשר למושג שנקרא "משיכה". היכולות שלי ליצור אותה הגיעו לשיאים חדשים, כוסיות על התחילו לתת לי סימנים חריגים, פתאום הבנות שתמיד רציתי להשיג ואף פעם לא חשבתי שאצליח, התחילו לרצות להיות בסביבה שלי ולחפש איתי קשר. ובכלל, התקשורת שלי עם בחורות השתנתה לגמרי.

היום אני כותב את זה כ- 10 חודשים אחרי שעשיתי את שלב א' של הקורס. בעשרת החודשים האלה למדתי על בחורות יותר ממה שלמדתי כל החיים שלי עליהן ועל התקשורת איתן. יחד עם זאת, עדיין לא הגעתי לנקודה בה אני רוצה להיות.
אני חייב להודות, בראש ובראשונה לדודי ארבלי שהיה לצידי לכל אורך הדרך ושבלעדיו לא הייתי מגיע לאן שאני היום. הדרך הייחודית בה הוא חושב, פועל ומדריך תלווה אותי עוד שנים רבות.

ליגאל שטארק, על כך שאף פעם לא ניתן להתקיל אותו בשאלה שהוא לא יודע את התשובה עליה, ועל התשובות המוסברות, המנומקות והעמוקות שלו.
לרומן ליבין, על ההדרכה בשלב ב' ועל כל הדיונים המעניינים בפורום, שלא ניתן להרחיב עליהם כאן.
לטל ליפשיץ, למרות שלא יצא לי לדבר איתו הרבה, תמיד דואג לתת הרגשה טובה.
לגדעון ברלצקי, על השיחות האישיות בשלב א' של הקורס.

החלטתי שלא להודות באופן אישי לכל אותם הבוגרים שפגשתי במהלך הדרך הזו. אבל אם נפגשתי איתך, תרגלתי איתך, קיבלתי ממך טיפ או סתם הסתכלתי עלייך מהצד אז אני מודה לך על כך. בנוסף, אני רוצה להודות לכל חבריי הפורום והקהילה המדהימה הזאת, שתמיד היו שם וכנראה שגם תמיד יהיו שם כדי לענות על כל השאלות הכי אישיות ולפעמים גם הכי מביכות.
עלו והצליחו!
אוהב אותכם,

אור סגל – Womanizer

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:
נהנית מהפוסט? שתף עם חבריך או השאר תגובה.
כדי לא לפספס את הפוסט הבא, הירשם לקבלת עדכונים במייל:
הכנס מייל לקבלת עדכונים:

1 Comment

  1. יוצא צוות ההדרכה במאפי

    תמיד כיף לקרוא את הסיפורים הללו, לא משנה כמה שנים עברו מאז שלחנו כל מי שאנו מכירים לקורס והדרכנו כל מי שרק רצה לשמוע.
    גם אותך אני זוכר, אור. איזה שוקיסט הגעת.
    כיף לשמוע למה הפכת (כן, כן, אני יודע שזה סיפור שפורסם לתחרות מלפני הרבה זמן, אבל עדיין).
    אנחנו עוד נראה גם את האחים הקטנים ובעתיד אולי גם את הילדים של הבוגרים כאן (אם רומן ויגאל ישאירו את החברה אצלם עד אז..)

    אחד מהוותיקים שהיה בקורסי השטח עוד ב 2007

    Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.