הרצון והמעצור – סיפור הצלחה אישי

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:

שלום לחבריי לנשק, בוגרי מאפי.

לפניכם סיפור בשלושה פרקים, על אחת האהבות היותר גדולות שהיו לי. הסיפור הוא סיפור הצלחה שבסוף הפך לסיפור כישלון. לפניכם רק החלק המוצלח של הסיפור (הפרקים של הרדיפה הפאתטית אחרי הבחורה, לא נכתבו, וספק אם ייכתבו אי פעם).
מליש.

אני לא אוהב את המילה גורל. גורל מתקשר לי לאלוהים, אלוהים מתקשר לי לדת, דת מתקשרת לי למיליוני אנשים פרימיטיביים ושטופי שכל שמאמינים בדברים שלא היו ולא נבראו. אז אני מעדיף להשתמש בהגדרה שמגובה ע"י הסטטיסטיקה והיא "צרוף מקרים".

לצרוף מקרים נדיר שכזה שרודף אותי עד היום יש שם: סשה.
סשה, סשה, סשה… אפילו השם שלה הוא כמו מנגינה בשבילי, מנגינה יפיפייה אבל עצובה משהו.

מה הסיכוי שבחור חיפאי בן 25 שיצא בפעם ראשונה למועדון במרכז, יפגוש שם בחורה בת 19 ויתאהב בה עד קצות האוזניים? לא סיכוי גדול. אבל לגורל או מזל או לסטטיסטיקה או שלושתם ביחד היו תכניות אחרות עבורי…

זה קרה לפני כשנתיים. חבר שלי מהלימודים הזמין אותי למרכז. בדרך אליו החלטתי לקפוץ לאולג, ידיד טוב שלי מהכדורעף שהיה מאושפז בב"ח לוינשטיין שברעננה. הכרתי את אולג לפחות חמש-שש שנים. שיחקנו ביחד כדורעף בחוף. הוא לא היה סתם חובבן כמו רובינו אלא מקצוען. הוא אפילו עשה הסבה למאמן כדורעף. מאז הכינוי "מאמן" דבק בו, למרות שגם לפני כן הוא הציק לכולם עם ההערות הבלתי פוסקות שלו תוך כדי המשחק. חלק מהאנשים לא סבלו אותו בגלל זה, ואפילו אני צרחתי עליו פעם מעצבים, אבל בסך הכל התרגלנו. למרות היהירות המעצבנת שלו ("אני יודע מה נכון ואני תמיד צודק") והאופי הקשה שלו, הוא היה בחור טוב, חכם, אינטליגנטי ורגיש. הוא היה בן ארבעים כמעט, אך שמר על כושר גופני נדיר: בחור חסון ושרירי שהקפיד לעשות כפיפות בטן אפילו בחוף הים בין המשחקים.

כשסיפרו לי שהוא שבר חוליה בגב, לא האמנתי. פשוט לא יכולתי לדמיין את זה. הסתבר שהוא עזר לאיזה ידידה שלו לתקן תריסים ונפל מקומה שנייה על איזה צינור… כשנסענו עם עוד כמה חברה לבקרו בלוינשטיין וראיתי אותו על כסא גלגלים הבנתי שבאמת קרה לו משהו. הוא ממש שמח כשהגענו והחזיק את עצמו מצוין, עד כמה שאפשר היה במצבו. ניסינו לעודד אותו וכל הזמן צחקנו ואמרנו לו שיפסיק לעבוד עלינו ויקום כבר מהכסא הזה!..

בדרך למרכז החלטתי להפתיע את אולג עם ביקור לא מתוכנן. כבר הכרתי היטב את המבנה העצוב הזה של בית החולים לשיקום נפגעי עמוד השדרה. מקום שאיש לא מגיע אליו מרצונו, פרט לעובדים כמובן. עליתי לחדר שלו. הוא שכב במיטה וראה טלוויזיה וממש שמח כשנכנסתי. אפילו הבאתי לו שוקולד. זה היה די מטומטם האמת. אף פעם לא ידעתי איך להתנהג במצבים כאלה. אתה מנסה להיות טבעי, לדבר טבעי, אבל שום דבר לא טבעי בסיטואציה הזאת. לא השיחה, לא התנועות ולא העובדה שאתה יכול לקום וללכת והוא לא. הזוי ביותר. חלק מהזמן העברנו בצפייה בארץ נהדרת. זה היה לא פחות הזוי מהשיחה עצמה: כדי שנשמע את הקול הוא נתן לי אחת מתוך שתי האוזניות שהיו מחוברות לטלוויזיה הקטנה והמצ'וקמקת של בית החולים. בקושי שמעתי משהו. ניסיתי לצחוק פה ושם. מאחורי הוילון שהפריד בין המיטה שלו לזו לידו שמעתי קולות של גבר ואישה. אולג החליט שזה הזמן להכיר לי את החברים החדשים שלו. אני קמתי כדי לראות מי מתחבא שם בצד השני. על המיטה בבגדי בית חולים שכב בחור צעיר בגילי בערך ולידו בחורה צעירה שבלטה ביופייה. אולג הכיר בינינו. לחצנו ידיים. הסתכלתי על הזוג המוזר הזה. הם שכבו מחובקים כשעיניהם מלאים באושר אמיתי. היה נדיר לראות אושר שכזה על רקע העצבות הבלתי נתפסת של המקום. מחזה נדיר כשלעצמו. אולג סיפר לי שהבחור היה אופנוען ממש כבד, עבר תאונה קשה עם האופנוע והיה משותק לגמרי ברגליים, אפילו יותר מאולג עצמו ש"יצא בזול" עם חלק מהשרירים ששרדו את הנפילה. כשהיה כבר משותק הוא התכתב עם בחורה באינטרנט, סיפר לה על מה שאירע והיא הגיעה לבקר אותו בבי"ח. מאז הם חברים ואפילו עומדים להתחתן. זה היה סיפור אהבה אמיתי. כשאולג סיפר לי את הסיפור פשוט נדהמתי. ניסיתי לדמיין בחורה בריאה, צעירה ויפה שכל החיים לפניה שקושרת את חייה לבחור משותק שהכירה באינטרנט. פשוט לא ייאמן, אם זה לא אהבה אמיתית אז מה זה?

הרגשתי לא ממש בנוח לסיים את הביקור ועוד בגלל שאני מאחר לאיזה דיסקוטק דפוק. אולג זיהה את המבוכה הקלה שלי:
-"נראה לי כדאי שתלך. חבר שלך בטח מחכה לך. תלכו, תבלו, אולי תתפוס שם איזה מישהי…"
אולג הכיר אותי כמעט שש שנים מהכדורעף בחוף. מדי שבת אני והחברה שלי היינו באים לשחק. נראה לי שכולם כל כך התרגלו שאנחנו ביחד, שאפילו השמות שלנו תמיד הוזכרו יחד כששאלו מי בא לשחק ומי לא. עד שאחרי נסיעה של כולה חודשיים לארה"ב נדפק לה השכל והיא זרקה אותי. כולם היו בהלם: ההורים שלי, החברים, כולם. אני חושב שגם היא הייתה בהלם מעצמה… אולג הכיר את שנינו שנים, לכן הוא ידע על מה דיבר…
-"לא נראה לי, ממש לא" – עניתי לו בספקנות, -"אנחנו יוצאים בת"א. גם אם אתפוס שם מישהי, אין לי מה לעשות איתה. היא פה ואני שם. זה ממש תסבוך. חוץ מזה אני סתם יוצא לבלות, לא לתפוס בנות…"
-"לך תדע! אולי זה הגורל שלך? אולי דווקא בת"א תפגוש את אהבת חייך?" – למרות שאולג תמיד היה אדם פרגמאטי, מאז המקרה הטרגי שאירע לו הוא כנראה התחיל להאמין בגורלות וניסים. האמת, במקומו גם אני הייתי מתחיל להאמין.

יצאתי מבית החולים עם רגשות מעורבים של עצב, שמחה ותקווה. עצב בגלל המצב של אולג, שמחה שאני, ברוך השם, לא במצב הזה ותקווה שאולג יצא מזה איכשהו או שאולי יתמזל מזלו ויפגוש גם הוא איזה נסיכה באינטרנט.
הרגשתי גם סוג של אי-נוחות שאני הולך לבלות ולרקוד והוא נשאר כאן לעוד לילה של אין ברירה.

אין דבר טוב יותר כדי להוציא מחשבות כבדות מהראש ממועדון מפוצץ בכוסיות. אתה מתאפס על עצמך בערך תוך דקה וחצי. המוח שוכח הכל ומתחיל לעבוד במוד של סריקה, דירוג ומיון. בסוף התהליך אתה מתביית על כמה בחורות פוטנציאליות. המשך הערב מוקדש לתכנון וביצוע ומשימה ובמקרה של אי הצלחה, מעבר לבחורה הבא ברשימה שהכנת מראש.

הבחורה הגבוהה עם ג'ינס וחולצת הפסים תפסה מקום של כבוד ברשימה הזו. היה לה שיער שטני עד החזה, כל כך יפה שלא היה מבייש פרסומת של איזה שמפו או מרכך, עיניים גדולות בצבע השיער וגבות דקיקות בקשת. כשהיא חייכה נחשפו שיניה הלבנות והמושלמות כמעט והסנטר החמוד והייחודי כל כך שהוסיף פלפל למראה המהמם שלה. היא הייתה דקיקה וחטובה עם טוסיק חמוד וחזה קטן בדיוק כמו שאני אוהב. דימה, חבר שלי, ראה אותי מתבונן בה ארוכות רוקדת עם החברות:
-"למה אתה מחכה? לך תתחיל איתה כבר! "
לא ידעתי מה לענות לו. האמת שפשוט לא היה לי אומץ למרות שאני לא טיפוס ביישן. היא פשוט הייתה יפה מדי. המשכתי לעשות סיבובים מסביבה כדי לוודא שאין לה איזה חבר שאורב לה מאחורי הפינה….
– "נו! לך כבר!" – הרגשתי את דימה דוחף אותי לכיוונה כשהוא בציפייה לאקשן לא פחות ממני. הרגשתי את האדרנלין בדם שלי עולה, כשאני נדחף בינה לבין החברות שלה בניסיון לרקוד איתה. זה תמיד קצת הביך אותי לראות את שאר הבנות מקנאות בזמן שניגשתי לחברה שלהן. איזה באסה זה מבחינתן לראות איך כל הבנים ניגשים לחברה שלהן רק בגלל שהיא יפה יותר. זה קצת אכזרי אפילו, אבל אלו הם חוקי הטבע, חוקי המשיכה בין המינים שלא אני המצאתי. מראה, מראה ורק מראה, לפחות בהתחלה… התברגתי בינה לבין החברות שלה. היא שלחה אלי מבט, וחיוך מרוצה נמרח על פניה.. .מראה, מראה ורק מראה, כבר אמרנו. המשכתי לרקוד מולה. הסתכלתי לה בעיניים וחייכתי לה חיוך נבוך של ילד קטן. גם היא הייתה קצת נבוכה. העובדה שהמשיכה לרקוד איתי הוסיפה לי בטחון. ניסיתי לעשות עליה פוזות בריקוד. והיא עלי. הרשיתי לעצמי לגעת בה מדי פעם בגבולות הטעם הטוב. היא זרמה ורק מדי פעם הורידה את היד שלי כשזאת התקדמה יותר מדי. חייכתי לה.
-"מה עם החבר שלך ,לא מצא איזה מישהי?"- שאלה אותי במפתיע. "איזה יופי!" – חשבתי לעצמי, הרי אם היא כבר דואגת לחבר שלי, סימן שלי היא כבר לא דואגת! וזה אומר שאני כבר מסודר מבחינתה! וזו כבר סיבה למסיבה. האמת שהייתי כל כך עסוק בה ששכחתי מדימה לגמרי. כשהסתובבתי לראות מה קורה איתו ראיתי שבאמת יש סיבה לדאגה: הוא היה עדיין בשלב החיפושים ונראה די נואש. אמרתי לסשה שהוא בחור לעניין ואין מה לדאוג לו. הוא כבר יסתדר לבד. ראיתי שהיא עדיין דואגת וזה ממש נגע ללב. "היא מכירה אותי רק חמש דקות וכבר מחפשת שידוך לחבר שלי. איזו נשמה!"- חשבתי לעצמי.

עוד לא כל כך הכרתי אותה אבל אני חושב שזה הרגע שבו התחלתי להתאהב בה.

כשהריקוד מיצה את עצמו החלטתי שצריך לעבור לשלב ב' בתכנית הכיבוש שלי.
-"בא לך לשתות משהו אולי?"- שאלתי כשאני צועק לתוך האוזן שלה כדי להתגבר על מוסיקה מחרישת האוזניים. היא התלבטה קלות ואמרה שמעדיפה לרקוד עוד קצת. שמעתי את החברה שלה אומרת לה: "לכי, הוא ממש חמוד". לקחתי אותה ביד שלה והלכנו לבר בקומה השנייה. היא התיישבה שם ואני הלכתי להביא את המשקאות. כשחזרתי אליה עם המשקאות גיליתי שהיא לא השתעממה. בדיוק מולה על הספה ישבה אחת החברות שלה כשבחור שיכור לגמרי עושה לה ריקוד חשפני. זה באמת היה משעשע. אפילו קינאתי בו. הוא עשה כאלה שטויות שבנות מסוגלות לסלוח רק למישהו שיכור ברמות. והוא היה כזה. פשוט מחוק מאלכוהול. הריקוד שלו הפך במהרה לניסיון לחרמן את הבחורה, שדי צלח האמת. אין ספק שהסצנה הייתה די מעניינת כשלעצמה פרט לעובדה שסשה הייתה מרוכזת בהם הרבה יותר מאשר בי. לא ידעתי איך להסב את תשומת ליבה חזרה אלי. ניסיון הנשיקה שלי לא ממש צלח אבל לפחות משך תשומת לב. עוד כמה ניסיונות שבאו בהמשך (לא, אני לא מוותר בקלות) נכשלו גם הם, אבל לפחות שכנעו אותה לתת לי פרס תנחומים: מספר הטלפון שלה. עכשיו כשהאוצר בן 10 ספרות היה בידי ומחוגי השעון הראו שלוש בלילה, זה היה זמן טוב לפרוש. מצאתי את דימה ונסענו חזרה אליו.

נדמה לי שחיכיתי איזה יום או שניים ואז התקשרתי. אמרתי לה שאני עובד במרכז ואני יכול לקפוץ אליה אחרי העבודה. סגרנו שאאסוף אותה מהמסעדה שבה היא ממלצרת באיזה 8 בערב. אני זוכר שהייתי ממש לחוץ בשיחה איתה: דקלמתי כמה פעמים באוזניה מתי ואיפה ניפגש וגם את העובדה שאני בא עם אוטו לעבודה במיוחד בשבילה (ולא ברכבת). נראה לי חזרתי על זה איזה עשר פעם עד ששאלה למה אני כזה לחוץ, ואז אמרתי לה : "מה פתאום, אני? לחוץ?".

למרות שלקחתי איזה חצי שעה ספייר ביציאה מהעבודה, הצלחתי להסתבך ביציאות מאיילון ומצאתי את עצמי ביפו במקום בת-ים, איפה שהייתי צריך להגיע, כשעל השעון, הזמן שקבעה לי סשה הולך ומתקרב. כבר התחלתי לדמיין איזה רושם אשאיר עליה אם אאחר בפעם הראשונה. לא נעים. ועוד קיבלתי ממנה אס.אמ.אס : "מה קורה? אתה מגיע?", כנראה שהיא הייתה בלחץ בדיוק כמוני: לא נעים לספר לחברות בעבודה שבחור מחיפה הרחוקה מגיע לאסוף אותה מהעבודה ואז לגלות שהוא בעצם דפק ברז… ההתברברויות שלי בתוך סמטאות סבוכות של גוש דן המשיכו עד לאותו רגע קסום שיצאתי באורח פלא לטיילת של בת ים המיוחלת בערך 3 דקות לפני הזמן! החניתי את האוטו כמו מטורף, לקחתי כמה נשיפות (שלא תחשוב בטעות שרצתי), ונכנסתי למסעדה שבה עבדה. שלוש מלצריות (כנראה חברות שלה) שעמדו בצד הרחוק מהכניסה סרקו אותי מלמעלה למטה. לפי המבטים הבנתי שהבגדים החדשים מקסטרו כמעט באלף שקל עשו את שלהם. ואז גם סשה עצמה יצאה מאיזה חדר צדדי, כבר לבושה ונוצצת. היא הייתה עוד יותר יפה ממה שזכרתי אותה מהדיסקוטק. לא העזתי לתת לה נשיקה מול "מסדר" החברות…
-"אז מה, נלך?"- אמרתי בטון סמכותי כשאני מצביע עם הראש לכיוון היציאה. היא אמרה שלום לבנות ופסעה באיטיות לכיוון היציאה. המשכתי אחריה לא לפני שגם אני אמרתי "ביי" לחברות שלה. לפי המבטים שבהם ליוו אותנו החוצה נדמה היה שחלק מהן לא היו מתנגדות להתחלף עם סשה. אני לעומת זאת, לא הייתי מחליף אותה באף אחת מהן. וגם בשלושתן יחד.

לא הסתבכנו יותר מדי ונכנסנו לאחת המסעדות הסמוכות. אינני זוכר על מה דיברנו אבל אני זוכר שהיה כל כך כיף איתה שאפילו האוכל הזוועתי שהגישו שם לא ממש הפריע. כמובן ששילמתי את החשבון בסוף ויצאנו להליכה בטיילת. היה כבר חושך בחוץ וקצת קריר. השיחה זרמה ונראה היה שגם היא נהנית. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהגיע זמן להשלים את המשימה שהתחלתי עוד במועדון: משימת הנשיקה. אך במהרה הסתבר שהמשימה כבדה ממה שחשבתי:
-"מה אצל הגדולים הכל תמיד קורה מהר?"- הדהימה אותי סשה עם השאלה הרטורית, כשהיא מתכוונת להפרש הגילאים הנכבד בינינו.
צחקתי. לא ידעתי מה לענות. רציתי להגיד לה שהסובלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי אבל בסוף ויתרתי. פשוט המשכתי לחייך. היא סיפרה על המשפחה, על האח, האמא, הסבתא, וגם על זה שגדלה בלי אבא. התחלתי להבין מאיפה כל הבגרות הזאת אצל ילדה בת 19 בסך הכל. היא הייתה יותר מבוגרת שכלית מרוב הבנות בגילה ושילבה בתוכה בגרות של אישה שגדלה בלי אבא ועבדה לפרנסתה כבר מגיל מוקדם, ותמימות של ילדה שרק עכשיו סיימה בי"ס וחיה בין יציאה ליציאה.
-"רוצה שאני אראה לך מה זה 'סחיבת פצוע'"?- הפתעתי אותה עם חיוך זדוני. היא קלטה שהיא בסכנה אך עוד לפני שהספיקה לספור עד שלוש התכופפתי והרמתי אותה על הגב כשאני מחזיק אותה ביד וברגל, בדיוק כמו שלימדו בצבא. התחלתי ללכת לכיוון הים כשהיא צורחת מעלי מפחד וכיף גם יחד:
-"מישה, מה אתה עושה, אני אפול!"- כנראה שהפכתי זמנית לחירש כי המשכתי בהליכה. בשלב מסוים אפילו התחלתי לרוץ… היא התחרפנה לגמרי:
-"נו,בבקשה, תוריד אותי, אני מפחדת"- המשיכה להתחנן כשהיא מנסה להרביץ לי עם רגליה היפות. בשלב הזה החלטתי שזה הזמן הטוב להיענות לבקשותיה להחזירה לקרקע היציבה, מה גם שהגב שלי התחיל לכאוב, מה שבאמת התחיל להזכיר צבא.
הורדתי אותה בזהירות על החול אך השארתי אותה בזרועותיי. המשכנו לצחוק ולהתנשף, להתנשף ולצחוק. הסתכלנו אחד על השני. הבנתי שזה הזמן. הזמן המושלם להשלים את המשימה. מה יותר רומנטי מזה? ממש כמו בסרטים… התחלתי לקרב את שפתיי לשפתיה, ראיתי אותה מתלבטת קלות ואז לוקחת את הראש הצידה עם חיוך לא פחות זדוני ממה שהיה לי לפני שהרמתי אותה על הגב. שוב אכלתי אותה! ממש כמו ילד בכיתה א'. אין ספק שהיא הייתה קשה להשגה. "אם ככה זה עם הנשיקה, מה יהיה עם כל השאר?"- חשבתי לעצמי.
-"הניסיון השלישי נכשל גם הוא…"- הכרזתי בקול רם ושנינו צחקנו.
המשכנו לעמוד מחובקים על החול ולהריץ צחוקים כשמדי פעם הייתי מנסה לנשק אותה וכשלא הייתי מצליח הייתי סופר בקול רם. בניסיון השמיני או התשיעי היא קלטה כנראה שיש לה עסק עם בחור מאוד עקשן והחליטה שזה הזמן לוותר. שפתינו נפגשו סוף-סוף והרגשתי שאני בעולם אחר: עולם של ים, חול, ירח ושפתיה הרכות. רציתי לעצור את הרגע…ובמקום – היא עצרה אותו.

נזכרתי מה אבי היה נוהג לומר כשביקשתי שיקנה לי עוד גלידה: "הטוב הוא טוב רק כשיש מעט ממנו".

– החוק השלישי של ניוטון

במהלך השבוע הבא הייתי עסוק בלימודים אך הילדה שפגשתי במרכז לא יצאה לי מהראש. לא הצקתי לה יותר מדי כי ידעתי שאין מצב שאתפנה אליה במהלך השבוע. ביום חמישי בבוקר הרמתי אליה טלפון בהפסקה בין ההרצאות. שמעתי את ה"שיר בהמתנה" ששמה לעצמה בנייד. זה היה שיר טיפוסי של בנות בגילה. משהו חביב מאם.טי.וי. הקשבתי למנגינה וחיכיתי שתענה… פתאום שמעתי את הקול הרך והמוכר כל כך. ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שלי… שאלתי מה היא עושה. היא אמרה שבדיוק סיימה משמרת והולכת הביתה. היא הייתה בדיוק בתקופה שלפני הגיוס: תקופת מעבר שבה פרט למלצרות לא היה לה הרבה מה לעשות…
-"בא לך שנסע לטייל בצפון בסוף השבוע?"- שאלתי.
-"אולי. אבל לאן אפשר לנסוע?"- היא התקשתה להסתיר את ההתלהבות שלה מהרעיון…
-"לאן שבא לך!"- אמרתי – ,"אפשר לטייל בגולן, אפשר לקפוץ לחרמון… במטולה היית? אפשר להחליק שם על הקרח…"
ככל שהמשכתי את התיאורים, כך היא התלהבה יותר. ממש יכולתי לדמיין את התמונות רצות לנגד עיניה… שאלתי מתי יש לה משמרות והיא אמרה שהיא פנויה ביום שישי כל היום. אמרתי לה שיש לי מבחן ביום שישי על הבוקר, אבל אם זה הזמן היחידי שהיא יכולה, אז אני מוכן לוותר על המבחן…
-"לא! מה פתאום, אם יש לך מבחן, אז עזוב! אנחנו נסע שבוע הבא..אני לא רוצה שתגרום לך נזק בלימודים בגללי!"- ושוב זה היה כל כך מרגש לראות שאכפת לה ממני ומהמבחן שלי… היא דאגה לי בדיוק כמו שדאגה לחבר שלי, אז במועדון, ביום שהכרנו… פשוט נשמה טהורה… אמרתי לה שאני אחשוב על זה ואחזיר לה תשובה…
ידעתי שנושא המבחן קצת טעון ואני חייב לקחת החלטה. למרות הדאגה הכנה שלה, ידעתי שכל החלטה, פרט ליציאה איתה לטיול ביום שישי עלולה לסבך אותי, בטח ובטח כשאנחנו בשלב כה מוקדם של ההכרות…
"אנחנו נצא ביום שישי כמו שתכננו. את חשובה לי יותר מהמבחן ומכל דבר אחר"- כתבתי לה באס.אם.אס.
האמת שלא שיקרתי, היא באמת הייתה חשובה לי. בכוונה עשיתי מזה דרמה, למרות שידעתי שיש גם אופציה של מועד ב'… רציתי שתרגיש שאני מוותר למען הטיול שלנו. לפי התשובה שקיבלתי הבנתי שגם היא התרגשה:
-"איזה מילים על הבוקר, מאס'! ממש כיף, אתה בטוח?"- זה היה שווה הכל. היא קראה לי מאס'. עכשיו היה תורי להתרגש. רק קיוויתי שזה כינוי מקורי שהמציאה עבורי, ולא של איזה אקס שלה. האמת גם אם כן, מה אכפת לי!
-"כן, אני בטוח."
-"שלא תגיד אחר-כך שאני אשמה, הא, מאס'?"
רציתי לחבק אותה. חבל שאי-אפשר לעשות את המרחק חיפה-תל-אביב בעשר דקות של הפסקה בין הרצאות. ממש חבל.
בערב נסעתי לקניון לעשות כמה קניות לטיול. בזמן שחיפשתי נשנושים בסופר עלה לי הרעיון לקנות לה איזה מתנה. נכנסתי לחנות מתנות. עברתי בין המדפים וכלום לא נראה לי עד שראיתי צעיפי בנות צבעוניים תלויים בשורות. חשבתי שאם הייתי בחורה בטח הייתי שמח לקבל מתנה כזו. בחרתי לה צעיף סגול הכי חמוד שראיתי וביקשתי אריזת מתנה. פתאום הפלאפון שלי צלצל: ראיתי שזאת היא… השעה הייתה כבר כמעט 10 בערב והייתי כל כך עסוק בהכנות לטיול שלנו ששכחתי בכלל שעוד לא סגרתי איתה מתי ואיפה נפגשים מחר…
-"מיש, מה קורה, אני מקווה שלא דפקת ברז?"- שמעתי דאגה אמתית בקולה…
-"האמת שכן, אמרתי לה בנימה הכי רצינית ועצובה שיכולתי להוציא מעצמי. אני חייב לגשת למבחן בסוף…"
דממה בצד השני.
-"אתה רציני?"- היא סירבה להאמין שאחרי כל המילים היפות בחרתי במבחן ולא בה… המשכתי את ההצגה:
-"כן, אני מצטער. נצא פעם אחרת, טוב?"
שוב שקט על הקו. דממה…
בשלב הזה כבר הבנתי שכדאי לעצור את המשחק לפני שתנתק לי בפרצוף (ולך תסביר אחרי זה שזו רק בדיחה…),
"סתם! אני צוחק איתך! בטח שנצא, אפילו קניתי לך מתנה!"
-"נו, אז מה אתה עובד עלי?! הייתי בטוחה שאתה רציני לגבי המבחן…"- הרגשתי שהרבה מתח השתחרר בצד השני. עכשיו, אחרי שהחזרתי לה את החלום האבוד של הטיול (ועוד הבטחתי לה מתנה), ידעתי שהיא תחכה לי מחר כמו שמזמן לא חיכתה לאף אחד…

אספתי את סשה ביום שישי בבוקר מהבית. היא נכנסה לאוטו ופינקה אותי עם נשיקה קצרה בשפתיים. לא יכולתי לחכות יותר והבאתי לה את הצעיף שקניתי. נדמה לי שהתרגשתי אפילו יותר ממנה. אין ספק שפתחנו את היום ברגל ימין. "רק שיימשך כך"- חשבתי לעצמי. התחלנו לנסוע צפונה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהכרנו שהיינו לבד, רק אני והיא, ולא במקום ציבורי. דיברנו כל הדרך ולא היה משעמם איתה אפילו דקה אחת: היה משהו כל כך מרענן ברכילויות של בנות שהיא סיפרה, משהו ילדותי וגם בוגר יחד… החלטנו לעצור ב"M הדרך" לכוס קפה. כשיצאנו מהאוטו היא התקילה אותי בשאלת המיליון דולר:
"מיש, באיזה סטאטוס אנחנו?"- יכולתי להבין אותה. היא יצאה לטיול עם בחור שהיא מכירה בקושי כמה ימים, היינו לבד, רק אני והיא ויום ארוך היה עוד לפנינו… לא נולדתי אתמול וידעתי בדיוק מה מעניין אותה: "האם אני רוצה רק סטוץ או גם מעבר לזה…"
-"באיזה סטאטוס היית רוצה שנהיה?"- עניתי לה בשאלה על שאלה. ידעתי שאני במלכודת… כל תשובה לא במקום הייתה יכולה להזיק.
-"אני שאלתי קודם!"- התעקשה סשה…
-"חברים… זה מתאים לך? או שאת רוצה איזה סטאטוס אחר?"- עניתי עם חיוך ממזרי. ידעתי שזה בדיוק מה שרצתה לשמוע, אבל כנראה שלא שכנעתי אותה מספיק…
-"למה אתה מחייך? שאלתי אותך ברצינות!"
-"אני מת שתהיי חברה שלי, באמת!"- הפסקתי לחייך. ראיתי איך היא בוחנת אם העיניים שלי משקרות. והן לא שיקרו.
היא נרגעה קצת ונכנסנו לשתות קפה…

לקראת הצהריים הגענו למטולה. כשעמדנו בתור לקבל מחליקיים ראיתי שהיא כבר לא יכולה לחכות. קיבלתי זוג מחליקיים חדשות עם אבזמים מודרניים והיא קיבלה משהו מצ'וקמק וישן עם שרוכים. מסכנה. המתקן היה מפוצץ ולא היה משהו אחר…
עלינו על הקרח והתחלנו להתקדם. הרגשתי כאילו אני ציפור שעפה מעל איזה אגם קפוא. האוויר הקר עטף את פניי, השיער התבלגן לגמרי… אבל מה זה היה משנה, כל עוד היא הייתה כאן לידי ועוד החזיקה אותי ביד כאילו הייתי אבא שלה… משטח ההחלקה היה מפוצץ, אך הרגשתי כאילו היינו לבד שם, רק אני והיא על הקרח הקפוא…
היא לא נפלה למרות שזאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שלה… התחלנו להתקדם בזהירות כשהיא צורחת מפחד והתרגשות. ככל שהגברתי את הקצב כך היא תפסה את היד שלי חזק יותר. בסיבוב הראשון כמעט דרסנו איזו ילדה קטנה אבל עם הזמן זה הלך והשתפר. הביטחון שלה עלה והתחלנו לעשות סיבובים בקצב מסחרר… מדי פעם היינו עוצרים בצד ונחים. חיבקתי אותה בזהירות כדי לא למשוך תשומת לב של האנשים מסביב… ואז שוב החלקנו… עד שהיא הרגישה שכואבת לה הרגל… התיישבנו על הספסלים והורדתי לה את המחליקיים ואז את הגרביים. כנראה שהיה לה איזה שפשוף מהנעל… כל כך נהניתי להיות החובש שלה שלא שמתי לב שקצת מציק לה כל הקטע הזה של העזרה. היא לא רצתה להרגיש ילדה קטנה. הרי היא כבר בת 19!… הלכתי להחליף לה את המחליקיים וכשחזרתי היא כבר לא רצתה להחליק יותר… גם אני הייתי קצת עייף וסיכמנו שניפגש עוד עשר דקות בבריכה.
לקח לי בדיוק 3 דקות להחליף בגדים ויצאתי החוצה למסדרון שבין המלתחות של הנשים והגברים. חיכיתי לה בקוצר רוח. כל פעם שראיתי מישהי יוצאת כבר הייתי בטוח שזאת היא…" מה היא כבר עושה שם? כמה זמן לוקח להן להתלבש!?" בסוף, כשכבר התחלתי לחשוד שנרדמה על האסלה או משהו כזה, היא יצאה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בבגד ים ורק קיוויתי שהיא לא תהיה האחרונה. היא הייתה פשוט מהממת. לא יכולתי לנתק את עיניי מגזרתה הדקיקה והנשית כל כך, מהקימורים והגבעות שבגופה שהוסתרו בקפדנות יתרה על ידי בגד הים הצבעוני שלבשה.
-"מי המפגר שהמציא בגד ים?!" חשבתי לעצמי, למרות שידעתי שהדמיון המפותח שלי לא יתקשה להשלים את החסר…
-"וואו! איזה נוף!"- אמרתי לה בכנות כשאני סורק את גופה המהמם בלי בושה. הבנתי שאין מה לשחק אותה אדיש. גם היא לא נולדה אתמול…
-"מה אתה מסתכל!? לא ראית בחורה אף פעם?"- צחקה עלי סשה. אין ספק שהיא נהנתה מהמבטים שלי לא פחות ממה שנהניתי להסתכל עליה..
-"באמת, למה שאסתכל על מכוערת שכמוך?! יאללה, בואי לבריכה כבר!"- קרצתי לה וצעדתי אל עבר הבריכה כשאני מפנה את גבי אליה, כאילו היא הייתה הדבר האחרון שעיניין אותי עלי אדמות. קפצתי לבריכה ושחיתי לצד השני. ראיתי אותה נכנסת למים ומחפשת אותי בין האנשים. הפוזה שעשיתי עליה עבדה. נופפתי לה עם היד שתשחה אלי. כשהגיעה סוף-סוף משכתי אותה אלי. עמדנו במים כשאני מחבק אותה בזהירות. חיוך של הנאה שעל פניה לא חמק ממני. נישקתי אותה. היא לא התנגדה. כשנזכרה שיש אנשים מסביב, חמקה ממני והתחילה לשחות לכיוון הנגדי. עמדתי איזה חצי דקה במקום (שלא תתפוס מעצמה) ואז שחיתי אליה. היא שוב ברחה ממני. שוב עשיתי את עצמי לא מעוניין ואפילו שחיתי הצידה. ראיתי שוב דאגה בעיניים שלה… המשחק "חתול ועכבר בבריכה" נמשך עוד דקות ארוכות…

רציתי להפתיע אותה, לעשות משהו חריג שהיא לא חיכתה לו… הסתכלתי היכן היא הייתה וצללתי עמוק לתוך המים. ראיתי את רגליה הדקות מתחת למים והתבייתתי עליהם. התחלתי להתקדם כמו צוללת דוהרת. היא קלטה את הסכנה המתקרבת והתחילה לברוח, אך היה כבר מאוחר מדי… תפסתי אותה ברגל מתחת למים והתחלתי לטפס על גופה כלפי מעלה. היד שלי התקדמה על גופה כמו על מסלול לטיפוס הרים. יד אחת שלי נחתה על התחתונים שלה. ברגע הזה, לרוע מזלי, נגמר לי האוויר מתחת למים ומשכתי בכל הכוח כדי לעלות. פתאום הבנתי שהחוק השלישי של ניוטון באמת עובד: ככל שמשכתי יותר ועליתי כלפי מעלה כך התחתון של בגד הים שלה ירד כלפי מטה. היא הייתה בהלם מוחלט מהמתרחש, וגם אני. לא רציתי שזה יקרה אבל הבנתי שאם אני לא רוצה להיות הגבר הראשון שטובע כאן בבריכה עלי להמשיך למשוך… למרות שבקושי נשמתי, נדהמתי למראה המרהיב של המשולש הקטן מתחת למים. "לא כל כך נורא למות, אם זו התמונה האחרונה שאראה!"- חשבתי לעצמי כשאני סוף-סוף מוציא את ראשי מעל המים ולוקח קצת אוויר לראותיי. היא ניצלה את ההפוגה כדי להחזיר את תחתוניה למקום תוך כדי מבטים מסביב כדי לוודא שאף אחד אחר לא ראה את המתרחש בינינו… היא חטפה כנראה איזה סוג של "הלם קרב" כי לא דיברה כלל, אך לפי מבטיה ראיתי שמוות בטביעה בבריכה הוא עוד כלום לעומת מה שהיא מכינה עבורי…
-"לא חשבתי שאתה כזה זריז! אי-אפשר להישאר איתך לבד אפילו לרגע אחד, הא?"- שמעתי קצת עצבנות בקולה..
-"לא ראיתי כלום, אני נשבע לך!"- שיקרתי לה במצח נחושה.- "אני בכלל לא התכוונתי! כמעט טבעתי בגללך!". ראיתי אותה נרגעת טיפה אך היה לי מובן שמרגע זה היא תיזהר ממני כפליים…

לאחר שנרגעו הרוחות, נכנסנו לג'קוזי. הגברים שמסביב הסתירו את מבטיהם כי ראו אותי לידה. לא היה לי אכפת. שיסתכלו. שיקנאו אפילו. ידעתי בדיוק על מה הם חשבו: גם אני הייתי גבר, בסך הכל. רק קיוויתי שמה שהם מדמיינים להם עלינו באמת יתגשם מתישהו…

הבריכה הייתה כבר לפני סגירה והלכנו לבדוק מה עוד יש במקום. הסתבר שיש גם סאונה וג'קוזי פרטיים, לזוגות. שאלתי את סשה אם בא לה לנסות. אפשר היה להבין את ההתלבטויות שלה: איך אפשר להישאר לבד בג'קוזי עם בחור שהצליח להפשיט אותה אפילו בבריכה מלאה באנשים… לאחר היסוסים כבדים היא הסכימה, לאחר שהבטחתי לה להתנהג יפה. זה היה תענוג לא זול, אבל למי אכפת מהכסף! ישבנו במים, רק אני והיא הפעם. איזה סיומת פנטסטית לטיול המטורף שלנו… כשהתקרבתי אליה היא הבינה שאני לא כך-כך חזק בלקיים הבטחות. שוב שיחקנו בחתול ועכבר. פעם הייתי תופס אותה ופעם הייתי משחק אותה לא מעוניין… הפעם דאגתי שבגד הים שלה יישאר במקומו.

-"בא לך לעבור בקיבוץ יפתח? יש שם מצפה מהמם על כל רמת הגולן ועמק החולה.."- שאלתי אותה כשכבר היינו בדרך חזרה. הייתי מת על המקום הזה. כשהיינו מטיילים עם חברים לא היה מקום טוב יותר לשים את האוהל. גם מיצפה מהמם וגם סיור של גולני או נחל שעצרו שם להתרעננות מהסיור על הגדר שהיה במרחק נגיעה משם. היינו מביאים להם איזה קולה או קצת בשר… הרגשנו הכי בטוח בעולם לישון שם… ההתלהבות שלי הייתה כל כך גדולה שסשה לא רצתה לבאס אותי למרות שהיה מאוחר…
-"עוד מעט הפנייה ליפתח", הייתי אומר שוב ושוב כשאני מקלל את הכבישים החשוכים והמסוכנים של הצפון… בשלב מסוים הבנתי שפספסתי את הפנייה. ממש התעצבנתי על עצמי ועל הכביש ועל כל העולם! כל כך רציתי להראות לה את המיצפה המשקיף על כל הארץ אבל היה כבר מאוחר מדי אפילו לעשות פרסה… הייתי ממש מבואס…

-"מה, באמת התבאסת?"- צחקה עלי סשה כשראתה את הפרצוף החמוץ שלי- "אל תדאג, פעם הבאה נראה את המיצפה שלך!"- אמרה בנימה של אמא שמנחמת את הילד המפונק שלא קנו לו את הצעצוע שרצה… "הלוואי שתהיה פעם הבאה!"- חשבתי לעצמי…
בסוף, במקום המיצפה המהמם של יפתח עצרנו בתחנה מרכזית של חצור הגלילית ובמקום הנוף והבירות התפשרנו על קפה בגזיה ומשחקים בלפטופ. הבאתי אותו לטיול מדאגה שיהיה משעמם, ולמזלי משעם לא היה. לפחות היה לו שימוש כשחיכינו שהקפה יגלוש. אין ספק שהיינו הזוג ההזוי ביותר עלי האדמות כשישבנו עם גזיה ולפטופ על המדרכה במגרש החניה הריק של התחנה המרכזית בחצור הגלילית.

-"בא לך לעבור אצלי בדרך?"- שאלתי כשיצאנו מחצור.
-"לא, הבטחתי להורים שאגיע מוקדם"- לא ציפיתי לתשובה אחרת.
-"תקשיבי אני ממש עייף. בואי נעצור אצלי לאיזה חצי שעה, נתרענן, ואז נמשיך לת"א." הקטע של עייפות היה באמת נכון. שנינו היינו גמורים… אחרי התלבטויות מצידה ולחץ מתון מצידי הצלחתי בסוף לשכנע אותה לעבור אצלי. זה היה עוד ניצחון קטן שרשמתי לזכותי. קיוויתי שלא יהיה האחרון.

– דנונה אחוז וחצי

הגענו לחיפה ועלינו אלי. חסכתי לה פאדיחות עם הורי, ואחרי "שלום" קצר לאבא ולאמא, ולקחתי אותה אלי לחדר. היא נכנסה והסתכלה מסביב. כמה תמונות של דאלי שקיבלתי מתנה כנראה עשו עליה רושם כמו גם הגיטרה על הקיר.
-"לא ידעתי שאתה מנגן…"
-"סתם, לא משהו רציני…"- שיחקתי אותה צנוע. האמת היא שאני באמת נגן בינוני מינוס, כך שלא הייתי צריך לשקר הרבה.
-"נגן משהו…"- ביקשה סשה.
-"בא לך תה קודם?"- שיחקתי אותה אדיש למרות שהייתי כבר מת לנגן לה… היא אמרה שלא תתנגד. הבאתי לה תה והורדתי את הגיטרה מהקיר…
-"את יכולה להיזרק על המיטה, אם בא לך…"- אמרתי לה כשאני תופס את הכסא… היא התמקמה לה בנוחות על המיטה והסתכלה עלי בציפייה. הרגשתי שאני במופע והקהל מחכה… לא יכולתי לאכזב.
התחלתי עם השיר שאני הכי אוהב. כל כך התרגשתי ששמעתי את עצמי מהצד מזייף. הסתכלתי עליה. ראיתי שהיא כולה אוזן ואפילו נהנית מהביצוע. זה הוסיף לי קצת בטחון. "אולי זה לא כל כך גרוע"- חשבתי.. הסתבר שהיא אפילו הכירה את השיר הישן ששרתי, למרות פער הגילאים בינינו. זה רק הוסיף לי רצון לשיר לה עוד ועוד…
זאת הייתה אולי הפעם הראשונה ששרתי שירי אהבה למישהי שהייתי מאוהב בה באמת.

המשכתי לשיר לפחות חצי שעה, עד שהתעייפה לי היד. הורדתי את הגיטרה. השעה הייתה כבר אחרי חצות. היא שכבה על מיטתי הזוגית, כל כך יפה, כל כך מושכת כשעיניה נוצצות כמו עיני חתול. לא יכולתי להתאפק עוד אפילו רגע אחד. זינקתי אליה כמו שנמר מזנק על הטרף שלו. חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי ונישקתי אותה בשפתיים. הפעם היא לא התנגדה ולא עצרה אותי באמצע. המשכנו להתנשק דקות ארוכות. התמכרתי לשפתיה שהיו רכות כמו הפוך שעליו שכבנו. ליטפתי את שערה ונישקתי אותה בצוואר המהמם שלה. התקדמתי לעבר האוזן הקטנה שלה. כיסיתי אותה בנשיקות כשאני מריח את הריח העדין של שערה. הרגשתי איך נשימותיה נהיו כבדות יותר. שוב ירדתי לצוואר ומשם לעבר "גבעות הקסם". כיסיתי את החלק החשוף בנשיקות ומשכתי את חולצתה כדי לחשוף את היתר… היא תפסה בידי. שוב אותו חיוך ממזרי על פניה. תפסתי את גופה הכי חזק שאני יכול, שתרגיש כמה כוח יש לי ונישקתי אותה על שפתיה. היא הורידה את ידה מהיד שלי וזה כל מה שהייתי צריך כדי שידי הפנויה תחליק במהירות הבזק מתחת לחולצתה ותתנחל על הגבעה הקרובה אלי. היא קלטה שזה היה תרגיל עוקץ מתוחכם מצדי אך היה כבר מאוחר מדי. זה היה שטח כבוש מבחינתי ולא היה מה לדבר על פינוי התנחלויות… היא השלימה עם האובדן והתחילה להתכונן לקרב על הגבעה שנותרה עוד בשליטתה. הסבתי את תשומת ליבה על ידי נשיקות בצוואר ובאזור האוזן תוך כדי שאני מלטף בעדינות את הגבעה הכבושה. זה תמיד עבד. היא שוב התחילה לאבד ריכוז, אך הספיקה להתאושש בזמן ולתפוס את ידי החמקמקה שעשתה איגוף מהצד אל עבר הגבעה השנייה.

המשחק נמשך דקות ארוכות כשאף צד לא מיהר לוותר. ידי המתנחלת המשיכה ללטף את האזור הרך והחם כל כך. הרגשתי איך הלב שלה פועם, המשכתי בעיסוי מתחת לחולצתה עד ששנינו איבדנו שליטה ופתאום הרגשתי אותה מרפה מידי השנייה. לא הייתי זקוק להזמנה נוספת… משכתי את חולצתה כלפי מטה וחשפתי את האוצר שהסתתר מתחתיה. דקות ארוכות נשקתי את שדיה הקטנים והמקסימים. זה היה טעם מתוק כל כך שלא מיהרתי להיפרד מהם. סשה שכבה עם עיניים חצי סגורות והייתה בהכרה די מעורפלת. האמת שגם אני הייתי כבר די מגורה וכמו שאומרים: עם האוכל בא התיאבון… התחלתי ללטף ולנשק אותה בצוואר ובחזה החשוף ביתר נחישות כפעולת הסחה למאמץ ההתקפי שתכננתי בקפידה: ידי השנייה התחילה לרדת בזהירות כלפי מטה אל הכפתור של הג'ינס ההדוק שלה… כשידה נחתה על כף ידי עוד לפני שהגעתי למטרה הבנתי שפעולת ההסחה לא הצליחה "לבלבל את האויב": כמה שהייתה מעורפלת, עדיין הייתה מסוגלת להגן על האזורים היקרים מכל… יקרים מכל לשנינו, צריך לומר. כשכבר נשבעתי לעצמי "להלחם" עד טיפת הדם האחרונה, שמעתי אותה פתאום אומרת:

-"מיש, אולי מספיק? אני צריכה הביתה, ההורים מחכים לי." היא התלבשה בזריזות וראיתי איך הניצחונות שלי, פירות של מאמצים איתנים מצדי נעלמו כלא היו אחד אחרי השני אל תוך חולצתה… זה היה מחזה מאכזב ביותר. הרגשתי שזכיתי בלוטו וזה עתה איבדתי את כרטיס הזכייה… לא יודע איזה הורים בדיוק חיכו לה ב 2 בלילה, אבל הבנתי שלא היה טעם להתווכח.
-"את רוצה שניסע עכשיו או על הבוקר?"- שאלתי בתקווה שלפחות לא נצטרך לנסוע בלילה.
-"אני חייבת שתחזיר אותי עכשיו. סבתא שלי תמיד מתעוררת ב4 בלילה ואם אני לא בבית היא חוטפת קריזה… דמיינתי את הסבתה שלא מטילה סכינים מושחזים לכל עבר ב 4 בלילה כמו איזה צב נינג'ה והבנתי שאין מנוס מנסיעה".
-"טוב. אני אקח אותך. רק בואי נישן איזה שעה שנותרה לנו, טוב? אני ממש עייף. מתי אמרת שסבתך קמה?"- הושטתי את ידי אל השעון המעורר כשאני נותן לה להבין שאני לא הולך לוותר על שעת השינה שלי. עמעמתי את האור בחדר, התפשטתי עד שרק בוקסר נשאר עלי ונכנסתי מתחת לפוך שלי. "לפחות אני אשן כמו בן אדם"- חשבתי לעצמי.

-"את לא מתכוונת לישון עם ג'ינס, אני מקווה?"- שאלתי אותה כשאני מעקם את האף בדיוק כמו שאמי עושה כשמציקה לי עם שאלות דומות…
-"דווקא כן! לך תסמוך עליך! "- חייכתי לה לאות הזדהות ונישקתי לה "לילה טוב". היא חיבקה את גופי הערום והרגשתי שהיא לא ממהרת להרפות. חיבקתי אותה בחזרה ושוב התחלנו להתמזמז: היא הייתה לבושה בג'ינס וחולצה ואני עם בוקסר בלבד.הרגשתי שהיא נקרעת בין שני ההיבטים הסבוכים ביותר בשיקולי האישה: הרצון והמעצור. במקרה שלי זה היה קצת יותר פשוט: היה לי רק רצון ואפס מעצורים…
-"טוב, מספיק, רצית לישון, לא?"- ראיתי איך המעצור ניצח בה את הרצון. האמת שהמשחק כבר התחיל לעצבן. זה כבר גבל בהתעללות. הייתי כל כך מגורה מהמגע של ידיה הקרירות על גופי הערום שפשוט רציתי למות באותו רגע. למות אבל לא לפני שאני הורג גם אותה…
-"טוב אני הולך לישון! אבל אני מעדיף לישון ערום לגמרי!"- הכרזתי בקול רם ועוד לפני שהספיקה לעכל את המתרחש הורדתי את הבוקסר מתחת לשמיכה והעפתי אותו לצד השני של החדר. היא כבר הייתה מוכנה לכל דבר מצדי אבל לא לחוצפה שכזו… האמת הפתעתי גם את עצמי…
-"מה אותה עושה?! תלבש את זה בחזרה! אני לא ישנה איתך כך!"- התחילה לצרוח מהתרגשות מוזרה ובהלה גם יחד…
-"מה קרה? לא ישנת אף פעם עם גבר ערום? אני באמת אוהב לישון כך! אצלי בבית אני יכול לישון איך שבא לי, לא?"- זה באמת היה טיעון משכנע מצדי. עד כדי כך שלא היה לה אפילו מה להגיד. פתאום נהיה שקט בחדר. שכבתי לידה, כשגופי ערום לגמרי מתחת לפוך ועיניי נשואות לתקרה. היא שכבה לידי עם חיוך נבוך וככל הנראה שקלה את המשך צעדיה…הסתובבתי אליה בזהירות ונתתי לה נשיקה קלה על הכתף. נשיקה תמימה של ילד קטן. לא נגעתי בה. כל כך רציתי אותה אבל רק המשכתי לנשק אותה בכתף. נישקתי ונישקתי ונישקתי: נשיקות קטנות של ילד מאוהב. כנראה שריגשתי אותה כל כך חזק ששכחה שאני ערום לגמרי. היא הסתובבה אלי. הסתכלתי לה בעיניים וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי. רציתי שתרגיש את האש שבתוכי, את הלהבות שרוצות להתפרץ החוצה. נישקתי אותה על השפתיים ותוך כדי הנשיקה לקחתי את ידה והנחתי אותה עליו. היא לא התנגדה. הרגשתי אותו מתנפח עוד יותר בתוך כף היד הקטנה שלה. הייתי כל כך מגורה עד שהמוח סירב לתפקד…פתחתי את הכפתור של הג'ינס שלה והשחלתי את ידי פנימה, היישר אל המערה הסודית שכבר מזמן התמלאה בנוזל סמיך שבישר רק טוב… היא הייתה כבר מוכנה… וגם אני לא יכולתי לחכות יותר. התחלתי למשוך את הג'ינס שלה כלפי מטה. משכתי ומשכתי ומשכתי, אבל הוא ישב כל כך הדוק עד שסשה נחלצה לעזרתי עם ידה הפנויה.

הג'ינס ירד סוף-סוף יחד עם תחתוניה הדקות, והמשולש החמוד והנחשק כל כך, שהיה מוכר לי כבר מהבריכה של מטולה, נחשף שוב לנגד עיניי. לא דמיינתי שהכרות נוספת תגיע כל כך מהר אבל גם לא הייתי צריך הזמנה נוספת… בידיים רועדות מהתרגשות קרעתי את העטיפה של הקונדום… נשכבתי מעליה וחדרתי פנימה בזהירות… שמעתי גניחה קלה מתחתי… התחלתי להניע את גופי הלוך וחזור בתוך גופה כשאני מנשק אותה על שפתיה בלהט של פעם ראשונה. שמעתי את סשה נאנחת מתחתי. האטתי את הקצב. לא רציתי שייגמר מהר. רציתי למשוך את זה עוד ועוד ועוד ועוד… התרוממתי על המרפקים והסתכלתי עליה מלמעלה. על הילדה היפה שלי. היה זה רגע מתוק כל כך. היא הייתה שלי סוף-סוף. רק שלי. הרגשתי שאני רוצה לבלוע אותה, שתיעלם בתוכי ואני בתוכה. המשכתי לנוע בתוכה כשאני עומד על המרפקים ומביט עליה מלמעלה והיא עלי. היא ליטפה את גופי הערום באזור החזה ואני ליטפתי את שערה. הרגשתי שזה מתקרב ושאיני יכול לחכות עוד… ידי האחת נחתה על כתפה והשאירה שם סימנים אדומים ובידי השנייה תפסתי את ידה עד שכמעט צרחה מכאב. גמרתי חזק כל כך שפשוט קרסתי עליה כמו שק תפוחי אדמה. שכבנו ככה במשך דקות ארוכות, מחובקים, כשאני מריח את שערה הקסום, מנסה להסדיר את נשימותיי, ושולח תודות לאלוהים שלא קיים על כך ששלח לי בחורה שקיימת, ועוד איך קיימת.

כשחזרו אלי הכוחות הרגשתי שאני רעב, והפעם, לשם שינוי, רעב לאוכל. שאלתי את סשה אם בא לה לאכול משהו.
-"יש לך דנונה, מאס'?"- היא שוב קראה לי מאס', מתוקה שלי. מלאך קטן שלי. רציתי להגיד לה שאם הייתה רוצה הייתי קונה בשבילה את כל הדנונה שבעולם. את כולם. רק שתהיה מרוצה. ובמקום זה יצא לי:
-"אחוז וחצי זה טוב, מליש?"- המצאתי לה שם חיבה משלי…
-"כן, בטח זה לא משנה לי, מאס' "- ענתה לי בפשטות האופיינית לה.
הלכתי למטבח והבאתי שי דנונה מהמקרר. חזרתי לחדר ונתתי לה אחד. עם כפית. הסתכלתי עליה בזמן שהיא אוכלת. היא הייתה ערומה עדיין. אם הייתי צייר, בטוח הייתי מצייר אותה עם דנונה ביד. פתחתי את היוגורט שלי והתחלתי לאכול. היא הייתה עסוקה ביוגורט שלה ואני הייתי חצוי בין היוגורט שלי לבין גופה המהמם. אכלתי את היוגורט והסתכלתי עליה: על צווארה האצילי, על ידיה הדקות, על שדיה המתוקות, על הפופיק החמוד שלה ועל המשולש הקטן והמהמם שמתחת לפופיק. הייתי כל כך עסוק בלהסתכל עליה, שלא שמתי לב שהייתי עם כפית מלאה יוגורט ביד, כל כך מלאה עד שכמות גדושה של דנונה עם חתיכות של תפוח בפנים התנתקה לה מהכפית ונפלה היישר בין שתי הגבעות של סשה. היא צרחה מהפתעה ומהמגע הקר של היוגורט שזה עתה יצא מהמקרר.

-"מה עשית? אפילו לאכול אתה לא יודע כמו שצריך! חזירון קטן שכמותך! תנגב את זה עכשיו!"- ראיתי שהיא מחייכת והסקתי שהיא לא באמת כועסת עלי. ואם היא לא כועסת… הוצאתי עוד כפית גדושה ביוגורט וקירבתי אליה… היא קלטה כנראה שנושא הניגוב לא בדיוק עמד על הפרק אצלי…
-"לא מישה, לא! בבקשה לא!"- התחננה אלי, אך היוגורט כבר ניתק מהכפית והיה בצניחה חופשית למטה אל עבר הפופיק שלה. שנינו הסתכלנו על מעופו וידענו שהנחיתה שלו בלתי נמנעת. עם נחיתתו היא שוב צרחה. התחלתי למרוח את היוגורט על החזה והצוואר והבטן שלה. ככל שצרחה יותר כך מרחתי עליה יותר עד שלא היה עוד מה למרוח. נשכבתי עליה ונשקתי לה. הרגשתי איך אנחנו נדבקים אחד אל השני. עכשיו אני גם הייתי כולי מרוח – עם חתיכות תפוח עץ עלי. היא הסתכלה עלי ושנינו התפוצצנו מצחוק. נראינו כמו שלושת החזירונים פרט לעובדה שהיינו רק שניים, אבל מה זה בעצם משנה!

מיכאל.

רוצה להצביע לסיפור זה על מנת שיזכה בתחרות? לחץ על כפתור ה-LIKE:
נהנית מהפוסט? שתף עם חבריך או השאר תגובה.
כדי לא לפספס את הפוסט הבא, הירשם לקבלת עדכונים במייל:
הכנס מייל לקבלת עדכונים:

6 Comments

  1. מקס

    ואו, נורא אהבתי איך שאתה מתאר הכל, אבל איך זה נגמר?

    Reply
    1. מיכאל

      מקס,כאמור הסוף של הקשר פחות טוב מההתחלה. היינו סוג של חברים איזה שבוע ואז לחצתי עליה קצת והיא התחילה להתרחק. ככל שהתרחקה יותר,כך ניסיתי להשיג אותה חזרה.תוך כדי הרדיפה אחריה חציתי כל גבול אפשרי של אובססיה: נסעתי עם גיטרה לבסיס שלה,שלחתי לה מתנות,חיכיתי לה ליד העבודה.מה לא.מיותר לציין שכל זה ללא הצלחה.ממליץ בחום לא להגיע לרמות האלה של רדיפה. אני כבר מזמן לא עושה שטויות כאלו. למרות שבתור משהוא חד פעמי – זו הייתה חוויה גם.

      Reply
  2. FreakUper

    תשמע בנדם, לא יודע מה לאמר.. אשכרה כתבת פה סיפור רומן שלם! (אגב, כמה זמן לקח לך באמת לכתוב הכל?)
    אחד הסיפורים הכי טובים ששמעתי בתחום הפיקאפ (ושמעתי הרבה סיפורים). אני מצדיע לך D:

    Reply
    1. מיכאל

      תודה על המחמאה! אם אהבת,אז היה שווה להתאמץ ולכתוב את כל זה.כמה זמן לקח? משהו כמו שעה,שעתיים ביום למשך כמה ימים…

      Reply
  3. LernerMan

    חבל על הזמן… אבל רק לפי הפרוטייפ של הבחורה היה קל לצפות את הסוף…
    אחחחחח כמה אהבה זה כיף!!

    Reply
  4. מיכאל

    כן…מסכים איתך..כיף לאבד את הראש! הלקח בסיפור שלי הוא שלכבוש – זה לא הכל,צריך גם לדעת להחזיק את הבחורה לאורך זמן

    Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.