לקחת את החיים ברצינות

"להרגיש שכל יום הוא מתנה וצריך לקבל את המתנה הזאת ולמצות כל רגע. אסור לקחת את החיים כמובן מאליו, כי מחר אולי כבר לא יהיה."
את התובנה הזאת יצא לי לשמוע כבר כמה פעמים מאנשים אחרים, אבל להרגיש אותה על עצמך, זאת תחושה שונה לגמרי.

כבר 11 שנים אני מתנדב במד"א אבל השבוע האחרון היה שונה עבורי. השבוע נפל אסימון חשוב – התובנה החשובה שאסור לקחת את החיים כמובן מאליו. תובנה שעברה מהראש שמבין אותה, אל הגוף שמרגיש אותה. כבר כתבו על זה עשרות מאמרים, עשו על זה מאות סרטים ולא מעט שירים שמתארים את ההרגשה, אבל אין כמו להרגיש את זה.

מה קרה לי ואיך התובנה הגיע אלי:
אני התחלתי את החודש בכך שנהגתי באמבולנס בנסיעה דחופה ומאוד התקרבתי למסילת רכבת, מה שנקרא כמעט תאונה.

ההרגשה שהייתה לי אחר כך היא בעיקר כעס על עצמי ועל איזה אסון שהיה יכול לקרות אם הייתי נוהג אחרת. הכול קרה מהר ובהחלטה של רגע אני חי היום. כמו שכולם יודעים, ממש לא מזמן הייתה תאונת רכבת קטלנית עם מיניבוס שבה שנהרגו 7 אנשים. בתאונה הזאת, איך לא, הגורל רצה שאני אעשה משמרת ושעה קודם לתאונה הקטלנית אקבל נסיעה אל מחוץ לאיזור שלי. הדבר אפשר לי להגיע למקום התאונה, לראות, לשמוע ולהרגיש מה היה קורה לי בתחילת החודש, אילו לא הייתי בולם בזמן. ממש סגירת מעגל.  אחסוך מכם את התיאורים של הגופות, אבל לא את התחושה שלי, מכיוון שכאן ראיתי שאסור לקחת את החיים כמובן מאליו. אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה עוד 5 דקות.

מה עושים עם ההרגשה "החיים הם מתנה"?
בהמשך המשמרת הגעתי לבית החולים ושם ראיתי רופאים ואחיות שיוצאים החוצה לסיגריה. אמרתי להם "כאנשי רפואה אתם יודעים מה ההשלכות של עישון? תפסיקו לעשן". הם ענו לי "אתה רואה מה יכול לקרות, אתה יכול לעלות על מונית ולא לחזור הביתה. צריך לחיות ולא לבזבז רגע אחד". כאן ראיתי שאני כבר לא חושב כמוהם, אני חושב אחרת אבל ידעתי על מה הם מדברים, כי גם אני הרגשתי כך בעבר. לפני 10 שנים יצאתי לפיגוע שהיה בדולפינריום בת"א ושם ראיתי אנשים שיצאו לבלות ולהנות שוכבים ללא רוח חיים ואמרתי זה יכול לקרות גם לי, צריך להנות מכול רגע, וזה מה שעשיתי. באותו שבוע שרפתי את המשכורת שלי על מסעדות, חשפניות, אלכוהול, בגדים וכל מה שזז. אחרי חודש הכל נרגע וחזרתי לחיים שלי כאילו כלום לא קרה. הרופאים והאחיות כנראה מרגישים את מה שאני הרגשתי באותו הפיגוע, כאן אין תובנה עמוקה, יש רק פחד.

היום אני חושב שונה. התחושה הרבה יותר טובה וכך גם התוצאות: אני חושב שבמקום לפחד, ללכת לבזבז את הכסף ולחיות כמו מלך לכמה ימים בלבד, צריך לעשות שינוי עמוק יותר שנשאר להרבה זמן. חשוב לראות איפה באמת יש פער בין הרצוי למצוי ולעשות שם שינוי משמעותי.

לאן אני לוקח את ההרגשה והתובנה בחיים שלי?
ראיתי שיש לי הרבה ידע על נדל"ן, עשיתי קורסים וקראתי ספרים אבל אני לא עושה עם זה שום דבר.
ברצוי – אני רוצה שלוש דירות בבעלותי שמכניסות לי הכנסה נוספת. לאחר מה שקרה לי, במקום לצאת, לשתות, לאכול במסעדות ולבזבז את הזמן בהנאות רגעיות שייעלמו כלא היו, אני הולך להתחיל לעבוד על המטרה הגדולה, כך שעד סוף השנה תהיה דירה אחת בבעלותי.

אני רוצה שאתם תרוצו אל המטרה שלכם
אני בטוח שיש לכם מטרות עם בחורות. תתחילו לרוץ לקראת המטרות בנחישות והתמדה.
אני רוצה להראות לכם קטע מהסרט "המסור", כדי שאתם תראו איך דוחפים בן אדם להשיג את המטרות שלו (לא לבעלי לב חלש):

היכנסו לקישור כדי לצפות בקטע מהסרט:

http://www.youtube.com/watch?v=Mq7FVtth39s

קטע נוסף משיר, שמתאר את התחושה שלאחר מכן:


נהנית מהפוסט? שתף עם חבריך או השאר תגובה.
כדי לא לפספס את הפוסט הבא, הירשם לקבלת עדכונים במייל:
הכנס מייל לקבלת עדכונים:

16 Comments

  1. sexapil

    תודה על המאמר אמיר, כיף ללמוד ממך 🙂

    נ.ב.
    הקטע עם הנדל"ן משותף לשנינו, real estate is the shit!

    Reply
  2. אמיר (Post author)

    תודה על הפירגון. בנתיים אני הולך על ללמד דרך כתבה.
    אם הכתבה לא תעזור אני אעשה לאנשים כאן את מה שהיה בקטע המצורף "המסור".
    מי שלא הולך להשיג את המטרות שלו ימצא את עצמו קשור בחדר חשוך עם דינמית וסכין מעל הראש. רק ככה אנשים יצאו לשטח (:

    Reply
    1. sexapil

      אם כבר ביציאות לשטח עסקינן.. קרה לי ולווינג שלי בפעם האחרונה מקרה קצת מוזר.
      זו היתה הפעם השלישית שאנחנו יוצאים לשטח והתכוונו לסיים את המקבץ השני, אבל לא הצלחנו להתחמם.
      פשוט הגענו למצב שהתחלנו לשוטט לנו בקניון וחוץ מחיוכים ושלום שלום מידי פעם לא הצלחנו לעשות כלום.
      שנינו היינו בחוסר חשק מטורף ופשוט לא הצלחנו להגיע לאפ טיים כדי שנוכל להגיע לתרגילים של המקבץ.
      מה אתה אומר אמיר, יש דרך להתגבר על חוסר החשק?

      Reply
      1. אמיר (Post author)

        האם אתה שומר על חוק מספר 1 שלנו? לא נראה לי (: כמה עצות לבנתיים –
        אתה צריך לעשות משוב חיובי עם הבן זוג לדוגמא: נשמר את זה שאנחנו יוצאים…..
        לשפר, כאן אני יכול להציע לך – בכל פעם מישהו אחר קופץ למים. או שאחד מכם יקח אחריות על המקבץ, זאת אומרת שהאחראי חיב לדחוף אחכך מתחלפים. או משהו שאני עשיתי מתי שראיתי שאני לא זז: תוציא 200 ש"ח מהבנק ותן את זה לבן זוג שלך ותגיד לו זה שלך אם עד שעה x אני לא פונה ל x y . בקיצור תעשה משוב חיובי ותמצא פיתרון…

        Reply
        1. sexapil

          אמיר החוק הראשון קשה. יש לי חברה חדשה, מה היא תעשה? היא אשמה!

          תאכלס רעיונות מאוד טובים, אנחנו נאמץ אותם. אני קמצן אש, אם הטיפ של ה200 שקל לא יעזור כלום לא יעזור.
          אהבתי, תודה.

          נ.ב.
          אני חושב שאתה לא מעלה מספיק מאמרים! אני אדווח עלייך ללמעלה 🙂

          Reply
          1. אמיר (Post author)

            אני שמח שהעצות שלי עזרו לך, תהנה.
            אני עכשיו בתקופה שאני כותב המון, בקרוב אתה תראה כמה כתבות שאני עובד עליהם עכשיו, רק עוד כמה ליטושים ואני אפרסם אותם.

            Reply
  3. טל

    אם יצא לך לראות את הסרט "מועדון קרב" יש משהו דומה שהשחקן הראשי תופס בעל מכולת, מוציא אותו לסמטה, לוקח לו את הארנק ומסתכל על תעודת סטודנט (כל זה באיומי אקדח כמובן)… והוא אומר לו "יש לי את הפרטים שלך, אם תוך 6 שבועות אתה לא בדרכך להיות וטרינר, אתה תמות"…
    בכל מקרה, עם כמה שזה יפה, לא לכולם יש את הידע שלך או הניסיון שלך, הרבה יותר קל להגיד מלעשות…

    Reply
    1. אמיר (Post author)

      כן הקטע של מועדון קרב העלתי אותו ל you tube וחסמו לי אותו, התוכנית הייתה לקשר אותו.
      ובכל מקרה, עבודת רגליים מלמדת כמו שצריך את מה שצריך. ללמוד תוך כדי הליכה. יש התפיסה הזאת שאומרת אני לא מתחיל ללכת עד שיש לי מספיק ידע שלדעתי היא לא נכונה, ולכן אני אומר הפוך – תתחיל ללכת ותלמד תוך כדי.

      Reply
  4. ירון

    אחלה מאמר אמיר, מעניין עם מסר -יפה

    Reply
  5. YM&M

    כל מילה,תחיו בשביל להנות,ותגידו תודה על מה שיש לכם.
    אמיר תמיד רציתי לדעת,באיזה איזור אתה מתנדב?אני התנדבתי לפני הצבא בירקון

    Reply
    1. אמיר (Post author)

      אני מאיזור איילון. לפעמיים אני מגיע להתנדב באיזור דן, אני אוהב לעשות שם בעיקר אבטחות יש שם הופעות מענינות.

      Reply
  6. KING

    החיים זה באמת דבר יקר

    לך תדע כמה זמן נשאר לך

    תודה רבה על מה שכתבת

    אחלה שבוע

    Reply
  7. gaba

    אני מאוד מתחבר למאמר שלך אמיר. הרבה אנשים בעולם לא מבינים כל כך את התובנה מאחורי זה והם צריכים זאת. אני לא בטוח שאתה זוכר אותי כי כבר העברת הרבה קורסים(אני משאר לעצמי). אם אתה זוכר אני גיא משלב א' לפני כ- חודשיים אני מעריך . יש לי יציאות צבאיות מאוד קשות כי אני משרת כלוחם. כל הזמן שאני עושה משימות בפלוגה אך תמיד אני לוקח איתי ת'כלים שאתה וגדעון לימדת אותנו בשלב א' ומשנן בלי סוף בצבא (מהמחברת, מהספרון,מהספר המקורי)
    בימים שאני לוקח חמשושים שזה פעם ב -הרבה זמן יחסית . פתאום אני פורח ,אני רואה שיש לי משמעות לצאת, אני חד , ניגש כמעט לכל בחורה שזזה. אפילו חברים שלי שצחקו עלי שאני לוקח ת'קורס , הפכתי אותם להיות סביבה תומכת שלי, ועכשיו כיף לי לצאת איתם כי אני מרגיש כמו מדריך שלהם. כל יום הוא מתנה בשבילי. אך אתה חייב להסכים איתי שבאזרחות אני מעריך ת'מתנה שיש לי פי 4 ממה שאני עובר כל יום בצבא . וניסיון חסר לי בצבא .

    Reply
    1. אמיר (Post author)

      קודם כול תודה על הפירגון, סביר להניח שבפנים אני מכיר אותך אבל לפי שם אני באמת לא זוכר.
      אני שמח לדעת שאת קורא את החומר ומפנים אותו, חשוב מאוד לעשות זאת. אני בטוח שבאזרחות אתה תגיע רחוק, ואתה תעריך את המתנה רק תדע שזה מחזיק מקסימום חודש (:

      Reply
  8. פאנקי

    איפה ששת הרחובות שלך?

    Reply
    1. אמיר (Post author)

      בחולון. מאיפה אתה מכיר?

      Reply

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר.